זהירות, שריון!

סאגת השריונים במפלגת הליכוד הגיעה לסיומה, והיא מותירה תחושה של אכזבה לקראת הבחירות. המאמר מנתח את הרשימה החדשה, המכונה "הנבחרת", ומצביע על החמצה עמוקה של מטרותיהן של שריונות פוליטיות.

שריונות של ראש מפלגה נועדו, לטענת הכותב, לרענן את הרשימה בדמויות מנוסות או להביא "כוכבים" אלקטורליים שיסייעו לקמפיין. במקרה הנוכחי, השריונות שהציג נתניהו אינם משרתים אף אחת מהמטרות הללו. אין ברשימה אנשי מדיניות בכירים, למעט עו"ד דוד פטר, שעיקר עיסוקו בליטיגציה. שאר השריונים, על אף היותם אנשים ראויים בעלי סיפור חיים מרשים, חסרים ניסיון בהובלת חקיקה, עיצוב מדיניות או ניהול מערכות ציבוריות, ולכן תרומתם לכנסת ולממשלה מוגבלת.

גם התרומה לקמפיין הציבורי מוטלת בספק. למעט יעקב ברדוגו, רוב השריונים הם בעלי פרופיל ציבורי נמוך, המוכרים בעיקר במעגלים מגזריים או נישתיים, ואינם מהווים תוספת כוח משמעותית ברמה הלאומית. הכותב משווה זאת למקרים בעבר, כמו שריוני ספורטאים כמו אלי אוחנה או טל ברודי, שהיו בעלי משקל סגולי כסמלים לאומיים, אך גם זאת אינו רואה כאידיאלי.

המאמר מבקר את הניסיון להציג את השריונים כמענה לטענות פוליטיות, כמו "אמא של חטוף" כתשובה ל"קפלן" או פצוע קשה כתשובה ל"אחים לנשק". לטענת הכותב, רשימה לכנסת אינה דף מסרים, ומועמדים אינם צריכים "להוכיח" דבר בפוליטיקת זהויות. הוא מזכיר כי אנשי ציבור שתומכים במפלגה יכולים לעשות זאת מבחוץ, כפי שקרה בעבר עם ספי ריבלין, מבלי לקבל מקום ברשימה.

הבעיה מחריפה בשל המחיר שנגבה. השריונים דוחקים את מתפקדי הליכוד, שהעמידו רשימה שנבחרה בהליך דמוקרטי. בנוסף, נתניהו נאלץ לסגור עסקאות עם גורמים עסקניים שליליים בליכוד כדי להשיג את השריונים, מה שפגע בפריימריז ואיפשר לעסקנים לטפס במעלה הרשימה. הכותב מסכם כי ייתכן שרשימה עם שניים או שלושה שריונים, כפי שהיה בעבר, הייתה עדיפה על המצב הנוכחי, ומביע תקווה שהמחנה הלאומי יצליח למרות החולשות.