ההפסד הכפול של איראן וחיזבאללה - והקרב על רכס עלי טאהר שרק מתחיל | ברוך ידיד

איראן וחיזבאללה ספגו לאחרונה מכה כפולה עם אובדן שני נכסים אסטרטגיים: השליטה במצר הורמוז, ששימש קלף מיקוח מול המערב, ורכס עלי טאהר בדרום לבנון, שהיה נקודת תצפית והתקפה מרכזית של חיזבאללה. סביב נפילת הרכס מתנהל ויכוח לגבי נסיבות הפינוי: האם מדובר בתבוסה, או במהלך מתואם.

על פי דיווחים בתקשורת הערבית, המיוחסים למקורות איראניים, קצינים איראנים היו נוכחים פיזית ברכס ותיאמו פעולות עם חיזבאללה. לפי גרסה זו, חיזבאללה בחר לוותר על הרכס כדי למנוע הישג פוליטי לממשלת לבנון ולשמור על נשקיו ולוחמיו מצפון לרכס. ייתכן שהרכס עצמו הפך לנכס שקשה להחזיק בו, אך התשתית הצבאית מאחוריו נותרה בשליטתם.

גרסה אחרת גורסת כי מתווכים פעלו מאחורי הקלעים כדי לאפשר את יציאתם של היועצים האיראנים, ולהעניק לפינוי צביון של הסדר ולא תבוסה. לפי תפיסה זו, הפינוי לא הוצג כנסיגה תחת אש, אלא כמהלך מוסדר, ואף נאמר כי נעשה בהיתר איראני. משמעות הדבר היא שאיראן החליטה לפנות נכס שהפך יקר מדי להגנה, מה שמאפשר לה לצאת מהמלכודת של איום בתגובה על אובדן הרכס.

לעומת זאת, גורם ישראלי בכיר טוען כי לא היו יועצים איראנים על ההר, וכי חיזבאללה התחנן לאיום האיראני כדי למנוע פעולה ישראלית. לפי גרסה זו, האיום האיראני הגיע רק לאחר שהרכס כבר נפל, כלומר, איראן הגיבה לאובדן ולא נכנסה למשבר בגללו. גורם זה הדגיש כי רכס עלי טאהר אינו חלק מהסכם לבנון או מהבנות בין איראן לארה"ב, ולכן קשה לטעון שהפינוי היה תוצאה של הסדר מדיני.

האובדן הכפול של איראן וחיזבאללה משמעו התמודדות עם אובדן היכולת להחזיק במרחבים אסטרטגיים, הן במצר הורמוז והן בדרום לבנון, מה שמשפיע על תפיסות ההגנה וההתקפה שלהם.