ישראל משלמת פעמיים על פסולת הבניין שלה
בישראל מתקיים אבסורד כלכלי בו משלמים הן על פינוי פסולת בניין והריסה מאתרי בנייה, והן על כרייה, ייצור והובלה של חומרי גלם חדשים שיחליפו אותה. פסולת בניין, הכוללת בטון, אספלט ואגרגטים, יכולה לאחר עיבוד להפוך לחומרי גלם איכותיים ושימושיים בענף הבנייה והתשתיות, במקום להיחשב לפסולת בלבד. חברת גרינמיקס מיישמת מודל זה, ומספקת חומרים ממוחזרים לפרויקטים גדולים כמו המטרו והרכבת הקלה, וכן למחלף אשדוד, תוך חיסכון משמעותי בהובלה, דלק ופליטות.
למרות שהטכנולוגיה מוכחת והחומרים משמשים בפועל בפרויקטים גדולים, השימוש בהם אינו נפוץ מספיק. החסם העיקרי אינו טכנולוגי אלא מערכתי: למרות קיומו של תקן לאגרגטים ממוחזרים (ת"י 5003), מפרטים ומדיניות רכש רבים עדיין מעדיפים חומרים טבעיים על פני חומרים ממוחזרים, גם אם הם עומדים בדרישות ההנדסיות. הגישה צריכה להיות הפוכה, ולהתבסס על ביצועי החומר, איכותו ובטיחותו, ללא קשר למקורו.
שימוש יעיל יותר בפסולת בניין יכול לחסוך למשק מאות מיליוני שקלים בשנה, בנוסף לחיסכון עקיף בצמצום כרייה, שינוע, הטמנה והשפעות סביבתיות. נדרש חיבור בין מדיניות ממשלתית, תקינה, מפרטים ומדיניות רכש כדי לאפשר לחומרים ממוחזרים להתחרות באופן שווה. השאלה אינה אם ניתן לבנות מחומרים ממוחזרים, אלא מדוע מדינה שבה חומרי גלם יקרים ומוגבלים מתייחסת למשאב זמין זה כאל פסולת.
