"הפרעת אכילה היא כמו רומן. זה סוד שאתה מנסה להסתיר"
הזמר והיוצר אבנר טואג משחרר השבוע את אלבום הסולו השלישי שלו, "אי אפשר לרצות את כולם", ומספר בראיון על ההתמודדות שלו עם הפרעת אכילה, תחושת הריצוי מילדות, וההבנה שקיבל בעקבות הצלחת שירו "אמא" בזמן המלחמה.
טואג, בן 36, מתאר את האלבום החדש כהפנמה, בניגוד לאלבומים הקודמים שהיו "דיכאוני ומכונס" ו"התעוררות רוחנית". הוא מסביר כי מיינדפולנס ובודהיזם עוזרים לו להפריד בין מחשבות לרגשות, ולהתמודד עם רגישותו ונטייתו לרצות אחרים. "הפילטר שדרכו אני רואה דברים" השתנה, והוא לומד לקבל את עצמו גם כשהוא כועס או "שבור".
השיר "אמא", שזכה להצלחה רבה, נכתב במקור על מסעו האישי של טואג, אך קיבל משמעות חדשה עבור המאזינים בזמן המלחמה. טואג מספר כי קיבל מאות הודעות מאנשים שסיפרו כיצד השיר נגע בהם, דבר שגרם לו להבין את כוחה של האמנות ואת חשיבותה של יצירה אותנטית. "כמה אני לא העניין" הייתה תובנה מרכזית שקיבל מהתגובות, והוא הבין שמהות האמנות היא לשתף את מה שהאמן מרגיש, ולאו דווקא לנסות להשפיע על רגשות המאזין.
בנוגע להתמודדותו עם הפרעת אכילה, טואג מתאר אותה כ"רומן" שקשה להסתיר, וקשור לרצון בשליטה, פגיעות ואובססיה. הוא החל לפתח נרטיב שלפיו סטייה מהאובססיה תוביל לאסון. ההתמודדות החלה בשנה האחרונה של שירותו הצבאי ונמשכה עד גיל 23, והוא הגיע למצב של תת-תזונה קיצוני. הוריו הבחינו במצבו והפנו אותו לטיפול מקיף, אך טואג סירב לקחת כדורים פסיכיאטריים, למרות שהוא מבין כיום את חומרת ההפרעה. הוא מציין כי רק בשנים האחרונות הוא הצליח לשחרר לחלוטין את ההתעסקות באכילה ובמשקל, וליהנות מאכילה כאדם בריא.
טואג, אב לבן בשם דניאל, מתייחס גם לאבהותו כגורם שהשפיע על התבוננותו בקשר עם הוריו. הוא מדגיש כי למרות שהיה "ילד די מקובל", הוא לא הרגיש שלם עם עצמו, ושהרזון והתשומת לב שקיבל בעקבותיו חיזקו את תחושת הביטחון שלו, מה שהוביל אותו לקיצוניות.
The same event, reported separately by each outlet. Open a few to compare what different newsrooms emphasize — and what they leave out.
Not the same event — other stories that share this one’s people, places, or theme: background, reactions, and follow-ups.
