"מי שמדבר נגד חמאס מואשם בבגידה". הקולות המושתקים בעזה
תומצת מתוך Local Call על ידי baba
עיתונאים ואינטלקטואלים מעזה טוענים כי חמאס, בסיוע תקשורתי ערבי ממומן, משתיק ביקורת פנימית באמצעות האשמות בבגידה. המבקרים מצביעים על כך שהחברה העזתית מותשת ומושתקת, וכי ההחלטות ההרסניות של חמאס, שנדחו בתחילה, הוסכמו לבסוף לאחר הרס נרחב, מה שמעלה שאלות לגבי המחיר האנושי והצורך בביקורת עצמאית.
הידיעה ב-6 שורות · תקציר של baba
- מבקרים מעזה טוענים כי חמאס משתמש בהאשמות בבגידה להשתקת ביקורת פנימית.
- תקשורת ערבית ממומנת משפיעה על השיח, מציגה תמונה אידיאליסטית ומתעלמת מהמציאות.
- החלטות הרסניות של חמאס, שנדחו בתחילה, הוסכמו לבסוף לאחר הרס נרחב.
- הקהל הערבי ראה במלחמה קרב סימבולי להשבת כבודו האבוד.
- ההאשמות בבגידה שימשו בעבר לדיכוי מחאות כלכליות וחברתיות בעזה.
- יש צורך בפלטפורמות תקשורתיות עצמאיות ללא תלות באג'נדות אזוריות.
עיתונאים, חוקרים ובעלי דעה מעזה טוענים כי הצבא הישראלי מצא ברצועה חברה מותשת ומושתקת, שכן מנגנוני כפייה והאשמה בבגידה דיכאו כל קול מקומי שניסה לבקר את חמאס או להציע נתיב אחר. רוב המבקרים חיים כיום מחוץ לעזה, אך הם דמויות בולטות ברמה המקומית. הם מצביעים על "השתקה מהונדסת" ועל שימוש מכוון בהאשמות בבגידה כדי להשתיק כל ביקורת.
מוחמד תייסיר, כותב עזתי, מתאר כיצד קהלים בינלאומיים, כולל מהשמאל האנטי-אימפריאליסטי, הפכו את העזתים ל"במה" שעליה הם משליכים פנטזיות אידיאולוגיות, תוך התעלמות מהמציאות הקשה ברצועה. הוא טוען שחמאס, בתנועה שמרנית ופופוליסטית, חרץ את גורלם של תושבי עזה כשיצא לקרב ללא תכנון, והותיר אותם עם הברירה "גיבור או גופה".
עזיז אל-מסרי, חוקר היסטוריה פלסטינית, מסביר כיצד פרשנים בעולם הערבי חילקו את הפלסטינים לשני צירים: ציר ההתנגדות ש"אידיאליזציה" את העזתים כ"גיבורי-על" כדי להסתיר את כישלון חמאס, והציר הליברלי ערבי שדמוניזציה את הפלסטינים כדי להצדיק נורמליזציה עם ישראל. לדבריו, דמם של הפלסטינים שימש להשגת מטרות גיאופוליטיות, והמסקנה שהגיעה היא שהפלסטיני הטוב היחיד הוא פלסטיני מת.
לאה חוסיין, פרשנית פוליטית, מנתחת את ההשפעה ההרסנית של "אפוטרופסות תודעתית" ו"בניית מודלים מיתיים", שעיצבו מחדש את גבולות השיח של העזתים. היא מדגישה שעזה האמיתית היא חברה מגוונת, והתעלמות מכך פירושה מחיקת הפלסטינים עצמם. קרם אבו אל-רוס, חוקר מדע המדינה, מוסיף כי 90% מכלי התקשורת המשפיעים בפלסטין ממומנים על ידי כוחות אזוריים, בעיקר קטאר, מה שמאפשר להם "לקחת כבן ערובה את השיח הציבורי" ולכפות השתקה על ביקורת עצמאית.
אכרם עטאללה, כותב פוליטי, מצביע על המניע הפסיכולוגי של הקהל הערבי שראה במלחמה "קרב סימבולי ואידיאולוגי שיחזיר לו את כבודו האבוד", והיה אדיש למחיר האנושי. הוא טוען שערוצי הלוויין הערביים ניהלו "מכונת מלחמה תעמולתית" וחסמו פרשנים עצמאיים, תוך שימוש ב"צבאות של טרולים דיגיטליים" כדי להכפישם ולהשתיקם. שיר כמאל, כותב עזתי, מתאר כיצד האשמות בבגידה שימשו את חמאס לשליטה פוליטית וחברתית, דיכא מחאות כלכליות וחברתיות, והפך את הדיון מהמצוקות הלגיטימיות לשאלת מניעי המפגינים. כיום, לאחר החורבן, חמאס נושא ונותן על אותם ויתורים שקודם לכן סומנו כבגידה. המבקרים הביקורתיים שואלים מדוע לא נעשו הוויתורים בשלב מוקדם יותר, כדי להציל חיים ולמנוע הרס.
מוזכרים