ב-1967 אפשרו בירושלים אנדרטה לשהידים - הזיכרון שצבי סוכות מנתץ
חבר הכנסת צבי סוכות עורר סערה ציבורית בשבוע שעבר לאחר שתועד מנתץ אנדרטה בכפר מאדמא, דרומית לשכם. האירוע גרר גינויים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ואף גרם לצה"ל להתנער מהשימוש בחיילים כמאבטחים לאירוע פרובוקטיבי, שייתכן כי נועד להציל מפלגה מסוימת מאובדן ייצוג בכנסת.
האירוע מעלה שאלות עמוקות לגבי הלגיטימציה של הרס אנדרטאות וזלזול בזיכרון של עם אחר כטקטיקה פוליטית בישראל. כדי לבחון זאת, המאמר שב אל אירוע היסטורי משנת 1967 בירושלים. לאחר כיבוש העיר, תושבים פלסטינים החלו להקים אנדרטאות לחיילי הלגיון הירדני שנפלו בקרבות. הנהגת העיר, שחששה מהן כמוקדי התקוממות, ניהלה משא ומתן חסוי עם הווקף המוסלמי. סוכם על הקמת ארבע אנדרטאות במזרח העיר, אך לאחר הקמת הראשונה, פרצה סערה ציבורית שהובילה לביטול ההסכם. למרות זאת, האנדרטה הראשונה לא נהרסה והפכה לסמל מורשת פלסטיני.
ההחלטה שלא להרוס את האנדרטה בירושלים, בניגוד למגמה למחוק שרידי כפרים פלסטיניים, שיקפה קושי בהתמודדות עם סמלים המזכירים זהות פלסטינית נפרדת. אולם, היא גם לימדה על תכונה שנשכחה: היכולת להפגין אמפתיה מתוך עמדת עוצמה. מקבלי ההחלטות, שלחמו בעצמם במלחמות ישראל ואיבדו חברים, ראו בפלסטינים המתאבלים לא רק אויבים, אלא גם דמויות המשקפות את כאבם שלהם. הם הבינו שכיבוד נרטיב השכול של הצד השני הוא תנאי לעצירת מעגל הדמים, והדבר נבע מחברה חזקה ובטוחה בעצמה.
המאמר טוען כי מאז, החברה הישראלית נסוגה והפכה למפוחדת וחסרת ביטחון, כאשר הנהגתה מנציחה את שלטונה באמצעות פחד ופילוג. פרובוקציות כמו אלו של סוכות, המיועדות להצטייר כחזרה לעוצמה, משיגות את ההפך. המאמר מזכיר מקרים נוספים של הרס סמלים פלסטיניים, כמו ניתוץ שלט בבית ספר במזרח ירושלים, ופלישות מתנחלים לאתרים פלסטיניים בחסות צה"ל.
הכותב מציע כי סוכות וחבריו היו יכולים ללמוד מפרשת האנדרטה בירושלים שיעור על ביטחון עצמי, אך מטיל ספק ביכולתם להפנים לקח זה. הוא מתאר את הימין הקיצוני כמי שמכיר רק אלימות ואת ה"עוצמה" שלו כמסתתרת מאחורי פחד וניהיליזם, ומסיים בשאלה כמה הרס עוד יידרש עד שתחלוף רוח רעה זו.
