הנסיגה מעזה והבטחת הלגיטימציה שלא התממשה

המאמר טוען כי ההנחה שישראל תזכה ללגיטימציה בינלאומית רחבה להגנה עצמית בעקבות נסיגות משטחים, כפי שקרה לאחר ההתנתקות מעזה, התבררה כשגויה. מאז מבצע 'עופרת יצוקה' ועד 'חרבות ברזל', הביקורת הבינלאומית על הפעלת הכוח הישראלי לא פחתה, ואף החריפה לרמות חסרות תקדים של האשמות ב'רצח עם' לאחר אירועי ה-7 באוקטובר.

השיח הציבורי סביב סרטים כמו 'נז"א' מדגים כיצד דיונים על נושאים צדדיים מסיטים את תשומת הלב מהבעיה המרכזית: הקונספציה השגויה לפיה נסיגות מייצרות לגיטימציה מוגברת. תומכי תוכנית ההתנתקות בשנת 2004 טענו כי יציאה מרצועת עזה תזכה את ישראל בתמיכה בינלאומית, במיוחד אמריקאית, במקרה של צורך בתגובה צבאית. אולם, המציאות הוכיחה כי מדינות דמוקרטיות מתמודדות עם ביקורת חריפה כאשר טרור משתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי.

דו"ח גולדסטון, שפורסם לאחר 'עופרת יצוקה', כבר העלה ספקות לגבי אמצעי אזהרה לאוכלוסייה אזרחית, והצביע על הצורך להימנע מפגיעה באזרחים. המאמר מדגיש כי בעולם עם נטייה אנטישמית, אין נסיגה או פיוס שיכשיר פעולה צבאית ישראלית הגורמת לפגיעה נרחבת באזרחים. הבעיה אינה מוסרית בפגיעה באזרחים, אלא 'אשליית הלגיטימציה', התפיסה שניתן להשיג תמיכה בינלאומית רחבה יותר באמצעות נסיגות.

גם ממשל ביידן, למרות תמיכתו הראשונית, מתח ביקורת חריפה על ישראל בנוגע למצב ההומניטרי בעזה. המאמר מסכם כי מבחן התוצאה מאז הסכמי אוסלו, דרך הנסיגה מלבנון וההתנתקות, מראה כי נסיגות מחזקות טרור ומביאות לביקורת בינלאומית חריפה, כולל איומים בסנקציות, בניגוד מוחלט להבטחות תומכי הנסיגות. כל מי שעדיין דוגל בנסיגות נוספות, במיוחד מהשטחים הנשלטים כעת ברצועת עזה, חייב להכיר בכישלון המובנה של השגת לגיטימציה בינלאומית אפקטיבית.