חוק חסינות חברי הכנסת מצריך התאמות שימנעו את ניצולו לרעה

התבטאויותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד ראש השב"כ רונן בר, בנוגע לאירועי 7 באוקטובר, מעלות שאלות לגבי חוק חסינות חברי הכנסת. בר הודיע על כוונתו לתבוע את נתניהו לשון הרע, אך חוק החסינות, שנחקק ב-1951, עלול למנוע זאת. החוק מעניק לחברי כנסת חסינות מפני אחריות פלילית ואזרחית בשל הצבעות, הבעת דעה או מעשים שנעשו במסגרת מילוי תפקידם, גם לאחר סיום הכהונה.

החוק נועד לאפשר לחברי כנסת למלא את תפקידם בחופשיות, להגן על האופוזיציה מפני רדיפה פוליטית, ולהגן על כלל חברי הכנסת מפני תביעות אזרחיות, בעיקר לשון הרע. בעוד שהחסינות הפלילית דורשת אישור של ועדת הכנסת והמליאה, את החסינות האזרחית יכול בית המשפט להסיר.

עם זאת, החוק סובל מפרצות המנוצלות לרעה. הכנסת, באמצעות הרוב הקואליציוני, יכולה להשתמש בחסינות הפלילית באופן פוליטי. דוגמה לכך היא הענקת חסינות לחברת הכנסת טלי גוטליב, אשר חשפה במכוון את שמו של איש שב"כ, תוך שימוש מוצהר בחסינותה. עתירה בנושא תלויה ועומדת בבג"ץ, אשר עשוי להסיר את החסינות אם ייקבע שהיא נועדה לאפשר ביצוע עבירה פלילית במזיד.

החסינות האזרחית גם היא בעייתית. היא עלולה ליצור מצב בו חברי כנסת אינם כפופים לחוקי לשון הרע והגנת הפרטיות. התבטאויות פוגעניות, המופצות במהירות באמצעות אמצעים מודרניים, לא נלקחו בחשבון על ידי המחוקק המקורי. בנוסף, הגדרת "מילוי תפקיד" אינה ברורה דיה, ועלולה לאפשר לחברי כנסת להתחמק מאחריות גם במקרים שאינם קשורים ישירות לתפקידם.

המאמר מציע מספר תיקונים לחוק: העברת ההכרעה הסופית בנוגע לחסינות לידי בית המשפט, הרחבת הסייגים כך שלא יחולו על עבירות בתחום ביטחון המדינה, וקביעת הליך הדרגתי ומותלה לתביעות אזרחיות נגד חברי כנסת לאחר סיום כהונתם. המטרה היא לאזן טוב יותר בין זכויות חברי הכנסת לזכויות אזרחים אחרים, ובאידיאל, לבחור חברי כנסת שלא יזדקקו לחסינות כלל.