מי שמאמין לא מפחד לדמיין: למה התקשורת הפסיקה לדבר על החטופים?

המאמר טוען כי התקשורת הישראלית מפחיתה באופן משמעותי את הסיקור שלה בנוגע לחטופים שנותרו בשבי, זאת בניגוד לתקופה שבה היו בשבי והעיסוק בהם, לטענת הכותב, רק העלה את מחירם והרחיק את חזרתם. הכותב סבור שהסיבה לכך היא שהחטופים אינם עוד "אייטם" שניתן להשתמש בו כדי לפלג את העם או להפיל את הממשלה, ובנוסף, הם אינם מתאימים ל"דף מסרים" פוליטי.

הכותב משתף זיכרון אישי מתקופת החגים לפני שנה, אז קיבל מידע על אפשרות לשחרורו של איתן מור, אך היה פסימי לגבי הסיכויים לשחרור כל החטופים, בדומה לתפיסתו לאורך כל השנתיים בהן היו בשבי. הוא מודה בחוסר אמונתו ובקושי שלו לדמיין את חזרתם, בניגוד לקבוצות של נשים שדמיינו זאת מדי יום.

המאמר מביא קטע שכתבה יהודית, אחותו של אבינתן אור, שבו היא מתארת כיצד תפילותיה התעצמו והפכו לזעקה, וכיצד היא רואה את הבקשות במחזור התפילה כהבטחות מהאל. היא קוראת להמשיך לדמיין ולהזכיר להקב"ה את הבטחותיו, כמו "רחם רחמנו", ולהאמין ביכולת להשיג את כל "היד" לאחר שקיבלנו "אצבע". היא אף פרסמה תמונות של משפחתה עם אבינתן תחת הכיתוב "רחם רחמנו, נאום ה'".

הכותב מסכם כי למרות שיום הכיפורים עבר, עדיין יש הזדמנות בחג הסוכות לתרגל תודעה זו של הפיכת תפילות להבטחות, ומזכיר את חזרת עם ישראל לארצו כהוכחה לכך שגם דברים שנראו בלתי אפשריים יכולים להתגשם. הוא מסיים בניסיון אישי לדמיין את בניין בית המקדש לפני שיקרה.