חוקי הכיבוש משנים גיאוגרפיה ודמוגרפיה בגדה
עבודת דוקטורט של ד"ר קמר משארקי-אסעד, עורכת דין ופעילת זכויות אדם, טוענת כי החוקים והתקנות הצבאיים של ישראל בשטחים הם כלי להמשך והעמקת הפרויקט ההתנחלותי מאז 1948. המחקר, המתמקד באזור סוסיה שבהרי חברון, מראה כיצד הממשל הצבאי משתמש ב"מצב זמני" ובשיקולי ביטחון לאומי כדי לשלוט על תנועת פלסטינים ועל אדמותיהם, לבצע הריסות ולהטיל הגבלות, ובכך לשנות את המרחב הגיאוגרפי והדמוגרפיה לטובת ההתנחלויות.
לדברי משארקי-אסעד, המחקר מנתח את השימוש הישראלי במערכת החוקית ככלי דינמי ושיטתי לעיצוב מחדש של המציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית, תוך צמצום המרחב הפלסטיני ויצירת מרחב התנחלותי חדש. היא מציינת כי שיטות אלו, הכוללות "טיהור מרחבי" והגירה כפויה, נועדו להחליף את האוכלוסייה הפלסטינית ולהקים התנחלויות במקומם.
המחקר בחן את אזור סוסיה בין השנים 1967 ל-1998, תוך ניתוח שיטתי של הכלים המשפטיים ששימשו להפקעת אדמות, כגון הכרזה על "אדמות מדינה", שימוש ב"חזקת נטישה" ו"שטחי אימונים", וכן ניצול "אתרים ארכיאולוגיים" ו"סיבות ביטחוניות" להקמת הגדר. משארקי-אסעד מדגישה כי הכלים הללו, שחלקם החלו עוד לפני הסכמי אוסלו, נועדו להפקיע אדמות פלסטיניות ולהעבירן לידי מתנחלים, בניגוד לחוק הבינלאומי.
היא מוסיפה כי בית המשפט העליון נוטה לאשרר החלטות של המפקד הצבאי בנושאי ביטחון, גם כאשר הן פוגעות בפלסטינים, וכי לעיתים קרובות החלטות לטובת פלסטינים אינן נאכפות. המחקר מתייחס גם למקרקע של "אדמות מדינה" שהוכרזו בשנות ה-70 וה-80, תוך הצגת קשיים בהוכחת בעלות על ידי הפלסטינים, וכן למקרה של סוסיה, שם הוקמה התנחלות על אדמות שהוכרזו כ"אתר ארכיאולוגי".
Ask About This Article
Duki reads it, and every newsroom on the same story, then answers with sources.