"עיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת - גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים"
חז"ל ביטלו מצוות עשה מן התורה, כמו נטילת ארבעת המינים בראש השנה ונטילת לולב ביום הראשון של סוכות, כאשר חלו בשבת. סמכותם לכך נבעה מהתורה עצמה, "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך". הנימוק לגזירות אלו, לכאורה שולי, הוא החשש שמא אדם יטלטל את השופר או הלולב ארבע אמות ברשות הרבים, דבר האסור מן התורה.
רשות הרבים בימי חז"ל הוגדרה כנתיב רחב בו עוברים המונים, אך לא היה קיים במציאות ארץ ישראל של ימי הבית השני באותה צורה כמו כבישים מודרניים. החשש היה שמא אדם, מתוך בורות או שכחה, יחלל שבת בטלטול.
הרמב"ם מסביר את ביטול נטילת הלולב ביום הראשון של סוכות שחל בשבת, בקשר לקביעת החודשים לפי הלבנה. בימי קדם, רק הסמוכים לסנהדרין בירושלים ידעו את מועד החג בזמן אמת, ורק אז יכלו להודיע ליישובים האחרים. בשל עיכובים אלו, נקבע יום טוב שני של גלויות. בירושלים ובמקומות שידעו בוודאות את מועד החג, נטלו לולב בשבת. אך במקומות רחוקים שלא ידעו, נמנעו מכך מחשש טלטול ברשות הרבים.
לאחר חורבן הבית, אסרו חכמים ליטול לולב בשבת אף בירושלים, כדי למנוע מצב שבו חלק מהעם נוטלים וחלק לא, ובכך לשמור על אחידות. כיום, עם הלוח הקבוע, אין עוד צורך בקביעת החודש, אך האיסור על נטילת לולב בשבת נותר על כנו. עיקר האיסור, לפי הרמב"ם, הוא גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.
המאמר תוהה על תוקף הגזירה, שכן היא מבטלת מצווה מן התורה בגלל חשש רחוק, במקום כמעט לא קיים במציאות. עם זאת, הוא מסיק כי הנקודה המרכזית היא הצורך להרחיק כל יהודי מכל חשש עבירה, גם הקלוש ביותר, לקח חשוב לשנה החדשה.
