עיתונאים פלסטינים: מטרה מרכזית של ישראל
בניגוד למדינות דמוקרטיות רבות, בהן תעודת עיתונאי מקלה על העבודה ומעניקה הטבות, במדינות ערב היא נתפסת כחשודה בעיני הרשויות. עבור עיתונאים פלסטינים, המצב מורכב אף יותר, שכן שילוב הזהות הפלסטינית והמקצוע נתפס כעבירה. הדבר מחמיר אם יש להם רקע ביטחוני או דעות ביקורתיות.
האיחוד הבינלאומי של עיתונאים קבע את ה-26 במאי כיום התמיכה הבינלאומי בעיתונאים פלסטינים, בעקבות אירועי "הפלת המנהרות" ב-1996 והפגיעה בעיתונאים על ידי ישראל. עיתונאים פלסטינים נמצאים בחזית הפגיעה מצד כוחות הביטחון הישראליים, ורבים מהם נחשבים לבלתי רצויים ברשויות ערביות.
העיתונות בפלסטין מוגדרת כ"מקצוע הסיכון", בניגוד ל"מקצוע הצרות" במקומות אחרים. בין השנים 2000 ל-2023 נהרגו 55 עיתונאים פלסטינים, לא כנזק אגבי אלא כמטרה מכוונת, כדוגמת שרין אבו עאקלה. בנוסף, מאות נפצעו, נעצרו (כ-40 עצורים כעת) וציודם נהרס.
הסיבה העיקרית לפגיעה בעיתונאים היא ניסיון לטשטש את האמת ולמנוע מהעולם לדעת את המתרחש, תוך ריכוז הנרטיב בידי התעמולה הישראלית. במהלך המלחמה על עזה, הפגיעה בעיתונאים הפכה למדיניות שיטתית, כאשר ישראל טוענת שהם מכסים פעילות צבאית, משתייכים לפלגים או מתחזים. במהלך המלחמה נהרגו יותר מ-262 עיתונאים בעזה, כ-20% מכלל העיתונאים ברצועה.
ההרג השיטתי של עיתונאים, צוותים רפואיים, אנשי חינוך וגורמים נוספים, מצביע על כוונה לחסל את מקורות התודעה והבנייה החברתית, כחלק מהכנת עזה לתוכנית גירוש רחבה יותר. ההתעלמות הבינלאומית מהפגיעה בעיתונאים מאפשרת לישראל להמשיך במעשיה, למרות הצהרות תמיכה בינלאומיות.
