הכדורגל הוא רק תירוץ: למה אירלנד שונאת כל-כך את ישראל?
המאמר מנתח את ההסלמה באנטישמיות ובהסתה נגד ישראל באירלנד, תוך קישור בין אירועים פוליטיים, חברתיים וספורטיביים. מאז אירועי ה-7 באוקטובר, אירלנד מפגינה עוינות גוברת כלפי ישראל, המתבטאת בהכרה במדינה פלסטינית, ניסיונות ליישם חוקי BDS, ואירועים אנטישמיים רבים, למרות שאין גוף רשמי שעוקב אחריהם. הקהילה היהודית הקטנה באירלנד (כ-2,200 איש) דיווחה על 143 תקריות אנטישמיות בחצי השנה האחרונה של 2025, אך המספר בפועל מוערך כגבוה בהרבה.
ההסתה באירלנד אינה מוגבלת לזירה הפוליטית. היא באה לידי ביטוי גם בעולם הספורט, כפי שניתן לראות באירועים כמו סירוב שחקניות נבחרת הכדורסל של אירלנד ללחוץ את ידי שחקניות נבחרת ישראל, או מניעת הגעת אוהדי מכבי תל אביב למשחק בברמינגהאם על ידי המשטרה המקומית. ההחלטה האירית להחרים את תחרות האירוויזיון בשל השתתפות ישראל סימנה הסלמה נוספת, והיא באה לידי ביטוי גם בהחלטה של ההתאחדות האירית לשחק נגד ישראל במסגרת גביע האומות, למרות התנגדות ציבורית רחבה (75% מהנשאלים בסקר התנגדו למשחק).
המאמר מציין כי אירלנד בחרה לארח את המשחק נגד ישראל בסרביה, ולא בדבלין, מסיבות ביטחוניות וחשש מהפגנות פרו-חמאס, אך הסיבה הלא רשמית היא חוסר רצון בהגעת ישראלים. ההתאחדות האירית, המאמן והשחקנים הביעו אי נוחות רבה מהמשחק, כאשר המאמן אף השווה את המצב למלחמה ברוסיה, השוואה שהתחרטה עליה מאוחר יותר. בנוסף, 170 אתלטים אירים חתמו על עצומה הקוראת להחרים את המשחקים.
הכותב משווה את היחס האירי לישראל ליחס הבריטי כלפי אירלנד בעבר, וטוען כי אירלנד, ששמרה על ניטרליות במלחמת העולם השנייה ואף הביעה צער על מותו של היטלר, בחרה כעת לצדד ברוצחי יהודים. המאמר מדגיש את העיסוק האובססיבי והחד-צדדי בישראל באירלנד, תוך התעלמות מהקורבנות הישראלים והצגת דגלי חמאס וחיזבאללה בהפגנות. ישנם אף שלטים המבשרים על מקומות "חופשיים מציונים", והשוואות בין ציונות לנאציזם הפכו לגיטימיות בשיח הציבורי.
