איך קרה שאמריקה הלטינית היא גן העדן הדיפלומטי של ישראל
בשנים האחרונות חלה תפנית משמעותית ביחסי ישראל עם מדינות באמריקה הלטינית, כאשר ממשלות ימין ופופוליסטיות חדשות תופסות את השלטון. מדינות כמו קולומביה, תחת הנשיא גוסטבו פטרו, וארגנטינה, תחת הנשיא חאבייר מיליי, מפגינות תמיכה חסרת תקדים בישראל, כולל הכרה בריבונותה ברמת הגולן, העברת שגרירויות לירושלים, וביטול הצטרפותן לתלונות נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי. שינוי זה מהווה היפוך מגמה מהתקופה שבה מדינות רבות באזור גינו את ישראל והצטרפו ליוזמות בינלאומיות נגדה, במיוחד בעקבות המלחמה בעזה.
התפנית מיוחסת לעליית מנהיגי ימין ופופוליסטים באזור, המעדיפים פוליטיקה של "תן וקח" על פני הדין הבינלאומי המסורתי. הם רואים בישור קו עם ישראל הזדמנות להעמקת שיתוף פעולה צבאי וביטחוני, וחיזוק קשרים עם ארצות הברית. דוגמאות לכך הן התייצבות פומבית של מנהיגים כמו מיליי ופנייה לצד נתניהו וטראמפ, והעברת שגרירויות לירושלים על ידי פרגוואי, הונדורס וגואטמלה.
עבור ישראל, שינוי זה קריטי. בעוד התמיכה בישראל הולכת ופוחתת באירופה ובארה"ב, אמריקה הלטינית מספקת תמיכה פוליטית חיונית, המסייעת למנוע בידוד בינלאומי מוחלט. האסטרטגיה הישראלית החדשה מתבססת על שותפות עם ימין קיצוני ופופוליסטים, תוך התעלמות מהדין הבינלאומי וזכויות אדם, ומתמקדת בהסכמים בילטרליים המדגישים שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי, כפי שבא לידי ביטוי ב"הסכמי יצחק" עם ארגנטינה.
עם זאת, המהלך מעורר ביקורת. יש הטוענים כי התיישרות עם ישראל עלולה להפוך מדינות אלו לכפופות למעצמות, וכי אין הבטחה ליחס טוב יותר מוושינגטון. בנוסף, מדינות ערב והקהילות הפלסטיניות באמריקה הלטינית מביעות דאגה מההתפתחויות, וקוראות לרשות הפלסטינית לגבש אסטרטגיה אזורית. העתיד הדיפלומטי של ישראל באזור עשוי להיות תלוי בתוצאות הבחירות הקרובות בישראל ובארה"ב, ובהחלטות שיקבלו ממשלות אמריקה הלטינית לגבי האינטרס הלאומי ארוך הטווח מול שמירה על כללי הדין הבינלאומי.
