הפוליטיקה הפלסטינית הפנימית: בין תלות בישראל לניתוק
הבחירות בישראל עוררו מחדש את השיח הפוליטי הפלסטיני בתוך ישראל (שטחי 48), לאחר תקופה של שתיקה מאז מלחמת "השב"ח". השיח, שהחל להופיע באופן בולט לקראת הבחירות, נראה כחוזר למסלול שלפני ה-7 באוקטובר, ומתעלם מהשלכות המלחמה על תפיסות ציוניות ועל הסכנה הגלובלית הטמונה בהן. מחקר של "מדא אל-כרמל" מצביע על כך שהמפלגות הפלסטיניות לא בחנו מחדש את הנחות היסוד הפוליטיות שלהן, ונשארו במסגרת השיח והגדרות הפעולה הפוליטית שהיו נהוגות לפני המלחמה.
במקביל, ספרות ישראלית שולית טוענת כי "השב"ח" אינו תוצר של הימין בלבד, אלא ביטוי לתפיסות קיימות בבסיס הציונות. ספרות זו רואה ב-7 באוקטובר לא סיבה יחידה, אלא נקודת הפעלה של אלמנטים קיימים, ומזהירה מפני ניתוק הקשר בין "השב"ח" לבין "ישראלים ליברלים", שכן "השב"ח" הפך ל"טבע חדש של הביטחון הישראלי". ספרות זו אינה רואה אפשרות לחזרה של ישראל ל"מרכזה הליברלי הטבעי".
המאמר טוען כי הבעיה בשיח הפוליטי הפלסטיני הנוכחי אינה המאבק בימין או ההשוואה בין ימין למרכז, אלא הפיכת הפוליטיקה הפלסטינית כולה למערכת יחסים של השוואה בין ימין "משמיד" לבין "לא-ימין" שהיה יעיל יותר בהשמדה ובהצדקתה. לפיכך, בניית פוליטיקה פלסטינית על בסיס השוואה זו היא הכחשה של מציאות ישראלית "משמידה" חדשה, ולכן חסרת אופק פוליטי.
הכותב מציג את תפיסת "מבנה התחושה" של ריימונד וויליאמס, וטוען כי "השב"ח" יצר מבנה תחושה עמוק בקרב הפלסטינים, המבטא הכרה בחוסר האופק הישראלי ובתחושת איום מתמדת. למרות שהשיח הפוליטי הפלסטיני מכחיש מציאות זו, היא משפיעה על התודעה והרגש של הציבור. כל פרויקט פוליטי עתידי חייב לקחת בחשבון את מבנה התחושה הזה, שכן הוא מכיל פוטנציאל לשינוי.
השיח הפוליטי הפלסטיני, המתמקד בשיקום מעמד האזרחות והמרחב הישראלי, נתפס כחסר אופק, לא רק בשל שינויים בישראל, אלא גם בשל שינויים עמוקים בתחושה הפלסטינית. תחושה זו, בניגוד לשיח הפוליטי, מכירה בחוסר האופק הישראלי ובתחושת האיום. הציבור הפלסטיני חש אובדן דרך, והבחירה ב"רשימה המשותפת" נובעת מ"הישרדות טכנית" ולא מקונספציה פוליטית. הדרישה ל"רשימה משותפת טכנית" משקפת תחושה של כולם תקועים באותו מעגל חוסר אופק, וההבדלים בין המפלגות הפכו ל"טכניים" בלבד.
המאמר מבקר את הנטייה הפוליטית הפלסטינית לשקם את המרחב הישראלי, ורואה בכך בזבוז של אנרגיה פוליטית. הוא טוען כי הניתוק מהמרחב הישראלי, מתוך הכרה באיום הקיומי, הוא מקור כוח פוליטי שיש למנף לטובת בניית מרחב פלסטיני עצמאי. הניתוק הזה נתפס כ"רדיקליזציה" וכחשש מפני "השותף" הישראלי, אך הוא הכרחי לבניית פוליטיקה פלסטינית חדשה.
הכותב טוען כי החשש המרכזי בשיח הפוליטי הפלסטיני אינו רק מפני ישראל, אלא מפני אובדן ה"קשר" עמה, ומפני "רדיקליזציה" של הפוליטיקה הפלסטינית. הוא מזהיר מפני תלות ב"לגיטימציה" הישראלית ה"ליברלית" כתנאי לקיום פוליטי, ומדגיש כי שיח זה מנותק מהמציאות ומהתחושה הפלסטינית, ולכן נידון לכישלון. הוא קורא להבנת ה"חמימות" והמחויבות העמוקה כלפי הישראלי, ולא רק הפחד, כגורם המניע שיח זה, ומצביע על כך שהפוליטיקה הפלסטינית מתמקדת בשיקום היחסים עם ישראל במקום בבניית כוח פלסטיני עצמאי.
