האנטישמיות עליכם, המימון עלינו
סרטם התיעודי של הבמאים הישראלים יובל אברהם ורחל שור, "NAZA", זכה בפרס חבר השופטים המיוחד בפסטיבל הסרטים של ונציה, וזכה לתשואות של 25 דקות "סטנדינג אוביישן". הסרט, המבוסס על עדויות אנונימיות של 24 חיילים ואנשי מודיעין ישראלים, מציג את הפגיעה באזרחים בעזה כתוצאה ממערכת מחושבת ושיטתית, ולא כפגיעה מקרית במלחמה. תקציר הסרט בפסטיבל מתאר אותו כחושף "הרג המוני מחושב" של אזרחים פלסטינים.
המאמר טוען כי הסרט, שהופק על ידי "הגרדיאן" הידוע בעוינותו לישראל, מנצל תפיסות קיימות בקרב קהלים אירופיים ואקדמיים הרואים בישראל מדינה שאינה ראויה להתקיים. כוחו של הסרט, לפי הנטען, נובע מכך שהוא מציג עדויות של ישראלים המאשימים את בני עמם, דבר המעניק יתרון תעמולתי על פני מאשימים חיצוניים. ביקורת ישראלית חריפה נגד ישראל זוכה בזירה הבינלאומית לחשיפה, מימון והפקה בינלאומית, כפי שקרה גם בסרטים קודמים כמו "חמש מצלמות שבורות", "פוקסטרוט" ו"ג'נין ג'נין".
הכותב משווה את המצב לספר "מיין קאמפף" ולתעמולה הנאצית, וטוען כי כאשר מסר פוגש קהל שכבר מוכן לקבל אותו, איכותו הופכת משנית. הסרט, לטענתו, מעניק אישור למה שהקהל כבר רוצה להאמין בו, ומספק "הוכחה" לאכזריות הנטועה ב"DNA היהודי". ההשוואה ההיסטורית נעשית גם לפסטיבל ונציה עצמו, שהעניק פרס לסרט תעמולה נאצי ב-1935.
המאמר מנתח את התופעה כחלק ממנגנון תגמול בו קולנוענים ישראלים המפיקים סרטים אנטי-ישראליים זוכים להכרה בינלאומית ומימון, גם אם אינם זוכים להצלחה קופתית. הוא מעלה את הטענה כי ניסיונות ניכור מהזהות היהודית או ביקורת עצמית חריפה אינם מבטיחים קבלה או חסינות, כפי שקרה במקרים היסטוריים של יהודים שהתנצרו או ניסו להשתלב בחברות עוינות, וכן במקרים עכשוויים של פעילים ישראלים או מרצים באוניברסיטאות בארה"ב. המאמר מסתיים באזהרה כי הענקת "כתב הגנה לאנטישמיות ההיסטורית" על ידי ישראלים עצמם היא השירות התודעתי החמור ביותר שניתן להעניק לשונאי ישראל.
