תביעות הדיבה נגד ערוץ 14 מלמדות שהשקר הוא שיטת העבודה שלו
תביעות דיבה, פסקי דין ופרסומים שנויים במחלוקת בשנים האחרונות מצביעים על דפוס חוזר של פרסומים כוזבים או בלתי מבוססים בערוץ 14. במקרים רבים, הערוץ ושדרניו ייחסו לאנשים אמירות שלא אמרו, הפיצו האשמות ללא ראיות, ונדרשו למחוק פרסומים, לפרסם תיקונים ולשלם פיצויים. נרטיבים רחבים יותר שפורסמו בערוץ קישרו יריבים פוליטיים וארגוני מחאה לפרשות ביטחוניות ותיארו גורמים מהמחנה הליברלי כ"בוגדים" או "שונאי ישראל".
בתי משפט הכריעו לאחרונה במספר תביעות לשון הרע נגד הערוץ. כך, למשל, בית משפט השלום ברחובות חייב את ערוץ 14 והשדרן נתי לנגרמן לשלם 100 אלף שקל ליועצת התקשורת יוספה ברק, לאחר שייחסו לה טענות חמורות שלא הוכחו. בית משפט השלום בתל אביב חייב את הערוץ והמגיש יעקב ברדוגו לשלם 75 אלף שקל לגאולוג יוסי לנגוצקי, לאחר שברדוגו סילף את דבריו וייחס לו כוונות שלא היו לו. בנוסף, בית משפט השלום בפתח תקווה חייב את הערוץ לשלם 20 אלף שקל לעורך הדין ברק כהן, לאחר שכינה אותו "אנטישמי" ו"שונא ישראל".
במקרה נוסף, השדרן שמעון ריקלין חויב להתנצל ולשלם 16 אלף שקל לחברת הכנסת לשעבר מרב מיכאלי, לאחר שפרסם ציטוט מומצא שייחס לה. כמו כן, הערוץ פרסם בנובמבר 2024 כי "חבל תלייה נמצא בתא המעצר של אלי פלדשטיין", למרות ששירות בתי הסוהר הבהיר כי לא היה מדובר בחבל. פרסום זה, גם כאשר המידע הבסיסי אינו נכון, נועד ליצור אפקט דרמטי ולהזדהות עם החשוד.
במקרים אחרים, תביעות נגד הערוץ נדחו על בסיס הגנת "תום הלב", גם כאשר נקבע שהפרסומים היו שגויים ולא הוכחה "אמת דיברתי". כך קרה בתביעה שהגיש ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט נגד המגיש בועז גולן. במקרים אחרים, כמו בתביעה שהגיש פרופסור שלמה מורן, הערוץ אמנם הוכיח חלק מהטענות, אך בית המשפט קבע כי פעל שלא בתום לב ולא אימת את הדיווח כראוי.
הפרסומים הבעייתיים בערוץ 14 מכוונים ברובם כלפי אנשים המזוהים עם המחנה הליברלי או עם ההתנגדות לנתניהו. הערוץ מציג את שידוריו כמאבק בין "אנחנו" ו"הם", כאשר "הם" מוצגים לעיתים כ"בוגדים" או "אויבים מבפנים", במיוחד מאז אירועי ה-7 באוקטובר. דפוס זה, הכולל פרסומים שקריים, חוסר בדיקת עובדות והצגת יריבים פוליטיים כאויבים, תורם להגברת העוינות בחברה הישראלית.
