מהמחיאות באירופה ועד "היהודי המומר": שבע הערות על נזק אגבי
המאמר דן בתופעה של ישראלים המבקרים בחריפות את מדינתם ואת עמם, וזוכים לכך בתמורה לשבחים באירופה. תופעה זו, המכונה "היהודי המומר", מושווית להיסטוריה היהודית, בה יהודים ביקשו להתקבל בחברה הסובבת אותם באמצעות תקיפת היהדות.
השאיפה לנורמליות והרצון להשתלב במערב, שהתעוררו במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הובילו לכישלון חלום "היהודי החדש" ולכמיהה ל"נורמליות ישראלית". תפיסה זו, כפי שבאה לידי ביטוי בספרו של א.ב. יהושע, מבטאת אכזבה מיכולתו של המפעל הציוני לשחרר את הישראלים מרדיפות ואנטישמיות. "היהודי המומר" מנסה להתקבל על ידי תקיפת עמו, מתוך אמונה שזה יזכה אותו בהערכה, אך למעשה הוא משמש ככלי חד-פעמי בידי האנטישמים.
המאמר מצביע על כך שתופעת תקיפת התגובה הריבונית הישראלית אינה חדשה, והחלה עוד בהפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה. דוגמה נוספת היא הפרקליטה הצבאית לשעבר, שתקפה חיילים קרביים וזכתה להכלה, מה שנתן אות חיובי ליוצרי סרט עדכני יותר. יוצרים אלו, יחד עם קודמיהם, ניתקו עצמם מהבית הלאומי ואימצו את הטענה האנטישמית לפיה עצם קיומה של המדינה היהודית הוא אלימות.
הכותב מגדיר את יוצרי הסרט כ"אוטו-אנטישמים" וקורא לבודד אותם מהגוף הלאומי, בדומה לטיפול בגידול סרטני. הוא מדגיש את הצורך להרחיק את כל השותפים ל"עלילת דם" זו ולמנוע את התפשטותה.
לבסוף, המאמר קורא למדינה להתכונן למלחמות עתידיות באמצעות חיזוק הזהות היהודית, עוצמה כלכלית וטכנולוגית, וצבא חזק. הוא קורא לשוב לתפיסת הביטחון הבן-גוריונית של העברת הלחימה לשטח האויב והכרעה מהירה, תוך הדגשת הסכנה שבזמן ממושך המאפשר לאויבים להתארגן.
