על חטא שחטאנו לעצמנו: מחשבות על איפוק והגנה
המאמר בוחן את הנטייה ההיסטורית של ישראל, ושל העם היהודי לפני כן, לפעול באיפוק ובהרגעה גם במצבים של עימות, גם כאשר יש לה כוח להגיב בעוצמה. הדבר נבחן דרך מספר אירועים היסטוריים ועדכניים.
בשנת 1966, ביקורו של קנצלר מערב גרמניה לשעבר, קונרד אדנאואר, בישראל כמעט הסתיים במשבר דיפלומטי בעקבות דבריו של ראש הממשלה לוי אשכול על השואה. אלא שהצד הישראלי, בראשות שר החוץ אבא אבן, פעל להרגעת הרוחות ולמניעת המשבר, מה שמעלה את השאלה מדוע דווקא ישראל פעלה להרגיע את גרמניה.
המאמר מקשר תופעה זו למצבם של היהודים לאורך ההיסטוריה, שבהם שלומם היה תלוי ברצון השלטונות, מה שהוביל ליצירת תפקיד ה'משתדלן' שפעל למניעת גזירות. גם לאחר הקמת המדינה וצה"ל, רפלקס זה, לטענת הכותב, לא נעלם.
דוגמה נוספת היא מדיניות ההבלגה של היישוב היהודי בזמן המרד הערבי הגדול ב-1936, שהימנעותה מנקמה לא מנעה מהצד השני לפגוע באזרחים. גם בפרשת הנסיגה מסיני ב-1957, לחץ אמריקאי הוביל לנסיגה ישראלית תמורת הבטחות, שהתבררו כחסרות תוקף בעת משבר עתידי.
המאמר ממשיך לבחון את אירועי המשט לעזה ב-2010, שהובילו להתנצלות ישראלית בפני טורקיה, למרות קביעות ועדת פאלמר שהסגר היה לגיטימי והחיילים נתקלו באלימות. הכותב תוהה מדוע ישראל מתנצלת גם כאשר היא פועלת במסגרת החוק הבינלאומי, ומצביע על כך שהדבר עשוי לנבוע מרצון לזכות באישור חיצוני במקום לתקן מבפנים.
האירוע האחרון הנידון הוא הצבת אוהל של חיזבאללה בגבול הצפון ב-2023, שלא פונה בכוח, והכותב שואל האם הדבר פוגע בהרתעה. לבסוף, המאמר מתייחס לסרט "נוזה" על פעולות ישראל בעזה, ומעלה את השאלה מדוע חשבון הנפש הישראלי מוצג בעיקר בזירות בינלאומיות.
הכותב מסכם כי אירועי ה-7 באוקטובר הוכיחו שחמאס לא חולק את הגדרת ה'רציונליזם' הישראלית, וכי בעוד שישראל ניסתה למנוע מלחמה, היא שגתה בהבנת המציאות. הוא קורא לחשבון נפש פנימי, לא על אכזריות יתר או איפוק, אלא על כך שהרצון להיות צודקים בעיני אחרים הסתיר את המציאות, ועל ששכחנו לשאול אם אנו צודקים כלפי עצמנו. הכפרה, לטענתו, אינה עוד התנצלות, אלא סליחה עצמית.
