הצוואה נערכה בארץ, הנכס בחו"ל: איזה דין קובע?
בתי המשפט למשפחה ולרשם הירושה בישראל נדרשים לעיתים קרובות לדון בצוואות של נפטרים שהותירו רכוש מחוץ לישראל. במקרים אלו, נדרשת חוות דעת משפטית שתבחן את הדין הזר במדינת מגוריו או פטירתו של הנפטר, כדי לקבוע את תוקף הצוואה ואת אופן חלוקת הרכוש שנותר בחו"ל.
הצורך בבדיקה נובע מהבדלים מהותיים בין שיטות משפט שונות. בעוד שישראל, המושפעת מהמשפט המקובל, מעניקה משקל רב לחופש הציווי, מדינות רבות, בעיקר אלו הנוהגות לפי המשפט הקונטיננטלי (כמו מדינות באירופה ואמריקה הלטינית), מגבילות חופש זה. הגבלה זו נובעת לעיתים מקודקס נפוליאון, הקובע כי חלק מהרכוש מיועד ל"יורשים הכרחיים", גם אם המצווה רצה לחלקו אחרת. שיעור הרכוש המיועד ליורשים אלו משתנה ממדינה למדינה; למשל, בקולומביה הועלה שיעור הרכוש שניתן לצוות באופן חופשי מ-25% ל-50%, בעוד שבצ'ילה הוא עומד על 25% בלבד.
קיימות מספר שיטות עיקריות לקביעת הדין החל על ירושה. לפי השיטה הרומית, חוק אחד, לרוב חוק מקום מושבו של הנפטר, חל על כלל נכסיו, ללא קשר למקומם הפיזי. גם החוק הישראלי נוקט בגישה זו. לעומת זאת, בשיטה הגרמנית, כל נכס כפוף לדין מקום הימצאו. קיימת גם שיטה מעורבת, בה הדין נקבע לפי סוג הנכס, דין מקום הימצאו למקרקעין, ודין מקום מושבו של הנפטר לזכויות ומיטלטלין.
עורכי דין ונוטריונים המטפלים בצוואות של אנשים עם נכסים בחו"ל חייבים לנקוט משנה זהירות. ניסוח צוואה התואם רק את הדין הישראלי עלול שלא להבטיח את מימוש רצון המצווה במדינות אחרות. לדוגמה, צוואה שבה אב מוריש לכל אחד משני ילדיו את הבית במדינת מגוריו של הילד, עלולה שלא להיות תקפה בקולומביה, שם הבית עלול להתחלק בין שני הילדים בניגוד לרצון האב. בדיקה מקדימה של הדין הזר יכולה למנוע חלוקת רכוש בלתי צפויה וסכסוכים משפטיים בין היורשים.
