הקיבוץ, הסידור ויום הדין: כשהשכול הישראלי חיבר בין חילונים לדתיים
יום הכיפורים עבר תהליך עיצוב משמעותי בחברה הישראלית, ובפרט בתנועה הקיבוצית, עוד לפני מלחמת יום הכיפורים ב-1973. הקיבוצים הראשונים אימצו את הרעיון של יום כיפור כיום לחשבון נפש אנושי ואתי, ולא רק דתי. כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, התקיימו שיחות חברים בקיבוצים כמו קריית ענבים, שנועדו לטהר את האווירה החברתית ולחזק את הקשרים בין חברי הקיבוץ.
מלחמת יום הכיפורים, שבה איבד קיבוץ בית השיטה 11 מבניו, העצימה את הכאב והשכול, והוסיפה ליום הקדוש גוונים חדשים של אבל לאומי. הטראומה חיזקה את הצורך בעיבוד השכול והזיכרון הלאומי בחברה החילונית. דוגמה לכך היא הקובץ "מחזור לימים נוראים" שחיבר מרדכי אמיתי בקיבוץ שריד ב-1973, שהפך את התפילות העתיקות לזעקה חילונית-קיומית על אובדן הבנים.
בשנת 1990, הלחין יאיר רוזנבלום את הפיוט "ונתנה תוקף" בלחן חדש, שבוצע על ידי חנוך אלבלק בקיבוץ בית השיטה. הביצוע, שתיעד את החרדה הקיומית והשבירות האנושית, קיבל משמעות עמוקה בקרב חברי הקיבוץ שאיבדו את יקיריהם. הלחן הזה, שנולד מתוך אבל קיבוצי, חדר בהמשך גם לעולם הדתי, וכיום בתי כנסת רבים מאמצים אותו על פני המנגינות המסורתיות.
העיסוק ביום הכיפורים לאחר המלחמה התרחב מעבר לאבל, וכלל חשבון נפש חברתי, פוליטי וציבורי. עלתה ביקורת על ניהול המלחמה ועל השחצנות הישראלית, לצד ניסוח נורמות חדשות של אחריות ציבורית. יום הכיפורים הפך להזדמנות לחשבון נפש לאומי, לחיפוש אחר קולו של האחר ולגילוי שורשים משותפים, תוך הדגשת המעבר מחשבון נפש פנימי לישיבה בסוכה כסמל לשוויון, פשטות ותקווה לתיקון אישי וחברתי.
