מי מחליט כמה כל דירה משלמת לוועד הבית, ומי גובה מהשכן שהפסיק לשלם

חוק המקרקעין קובע כי חלוקת הוצאות הבית המשותף תיעשה בדרך כלל לפי יחס שטח הרצפה של כל דירה. עם זאת, התקנון של הבניין רשאי לקבוע שיעור השתתפות אחר, ולכן ברוב הבניינים בישראל נהוג תשלום שווה לכל דירה. שיטה זו, המעוגנת בתקנון המוסכם או בתקנון המצוי, גוברת על ברירת המחדל החוקית.

התשלום החודשי לוועד הבית מכסה הוצאות שוטפות כגון ניקיון, גינון, חשמל בשטחים משותפים, אחזקת מעלית וביטוח. במקרים של הוצאות חד-פעמיות כמו שיפוץ לובי או החלפת מעלית, החלוקה עשויה להיות שונה. לדוגמה, סעיף בחוק פוטר דיירי קומת קרקע מהשתתפות בעלות התקנת מעלית, אך לא מהוצאות הפעלתה ואחזקתה השוטפות. הפעלת מעלית שבת מוטלת על הדיירים שדרשו אותה בלבד.

בדירה מושכרת, השוכר נושא באחזקה השוטפת ובתשלומי הוועד, בעוד בעל הדירה אחראי להוצאות גדולות יותר כמו שיפוצים. הגבול בין תחומי האחריות נקבע לפי אופי ההוצאה.

גביית חובות מוועד הבית מתבצעת על ידי נציגות הבית. התהליך מתחיל במכתב התראה, ולאחר מכן ניתן להגיש תביעה למפקח על רישום המקרקעין, שסמכויותיו דומות לאלו של שופט בית משפט שלום. החלטת המפקח ניתנת לאכיפה כפסק דין.

החובה לשלם לוועד הבית נובעת מהבעלות בדירה, גם אם הדייר אינו משתמש רבות ברכוש המשותף. פרישה חד-צדדית מהתשלום אינה חוקית. גובה תשלומי ועד הבית משתנה בהתאם למאפייני הבניין, ונע בין 80-140 שקל בחודש בבניין ישן ללא מעלית, ועד מעל 1,000 שקל בבנייני יוקרה.