לא רק "כל נדרי": איך הארמית קיבלה מעמד מקודש בעולם היהודי?
תפילות וברכות רבות בעולם היהודי נאמרות בארמית, שפה שאינה מדוברת כיום, וזאת למרות שבעבר חכמים ניסו לדחוק את השימוש בה. תופעה זו בולטת במיוחד בתפילת "כל נדרי" הנאמרת ביום הכיפורים, ובתפילת "קדיש" הנאמרת על ידי אבלים. ההערכה היא ש"כל נדרי" נכתבה בארמית במאה התשיעית, מכיוון שזו הייתה השפה המדוברת בקרב יהודים באותה תקופה, ונועדה לבטל נדרים ושבועות. תפילת הקדיש, שעיקרה בקשה לגדילת שם האל, נאמרה במקור לאחר לימודים בארמית בבתי המדרש.
עם הזמן, היחס לארמית השתנה. אם בעבר נאמר כי מלאכי השרת אינם מבינים ארמית ולכן יש להימנע מתפילה בשפה זו, פרשנים מאוחרים יותר טענו שדווקא משום כך יש להשתמש בה, כדי שהתפילה תגיע ישירות לאלוהים ללא תיווך. פרופ' דליה מרקס מהיברו יוניון קולג' משווה זאת לשימוש בשפה סודית בין הורים לילדים, וקושרת את השימוש בארמית לעולם המאגיה, בדומה לקערות השבעה ששימשו להרחקת רוחות רעות.
גם תרגום התורה לארמית, המיוחס לאונקלוס, קיבל מעמד מקודש, כפי שבא לידי ביטוי בתקנה "שניים מקרא ואחד תרגום". ישנה אף דעה שהתרגום ניתן למשה רבנו בהר סיני. הרב ד"ר עידו פכטר מבית מורשה מציין כי דווקא העובדה שהארמית אינה מובנת לרוב האנשים כיום, הפכה אותה לשפה מקודשת, המעניקה תחושה של חיבור למשהו נשגב.
השימוש בארמית בתפילות עורר גם ביקורת. יש שראו ב"כל נדרי" ראיה לתפיסות אנטישמיות, כאילו היהודים אינם מקיימים הבטחותיהם, אך למעשה הטקס מבטל רק נדרים שבין אדם למקום, ולא בין אדם לחברו. למרות התנגדויות רעיוניות לאמירת "כל נדרי" לאורך השנים, המנהג צמח מלמטה וקיבל את מעמדו מהציבור, וכך גם תפילות אחרות בארמית, ונראה כי יישארו חלק מהעולם היהודי.
