מאהרן ברק ועד היום: הוויכוח על גבולות הכוח של בית המשפט
המאמר טוען כי הפרדיגמה המשפטית שעיצב השופט בדימוס אהרן ברק במשך עשרות שנים, לפיה כוח רב עובר מהציבור והנבחרים אל מערכת המשפט, קרסה. המחבר סבור כי השאלה כעת אינה אם הפרדיגמה תקרוס, אלא כיצד תיראה המערכת שתבוא אחריה, וקורא להיערכות מסודרת וחוקתית למניעת נזק קטסטרופלי מהתנגשות בין הרשות הנבחרת למערכת המשפט.
ברק, שנכנס לבית המשפט העליון ב-1978, ביצע שני מהלכים מרכזיים. בשנות ה-80, הוא העביר כוחות מהכנסת והממשלה לבית המשפט באמצעות ביטול דרישת הזכות לעמידה, קביעת שכל דבר שפיט, והרחבת עילת הסבירות להתערבות שיפוטית גם במקרים שאינם אבסורד מוחלט. בשנות ה-90, הוא הפך את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו למסמך חוקתי מלא, תוך התעלמות מכוונת מנסחיו והוספת זכויות שלא נכללו במקור, וקבע שחוקי היסוד הם חלק מהחוקה. המחבר מציין כי ברק אף חסם מינויים של שופטים שהתנגדו לאקטיביזם שיפוטי, כמו פרופ' רות גביזון.
לאחר פרישתו של ברק, לטענת המאמר, בית המשפט העליון נכנס לסחרור. השופטת חיות הרחיבה את כוחו לפסילת חוקי יסוד, והשופט עמית הוביל את המערכת לטענת המחבר לריקבון, כאשר בית המשפט פועל כצד במאבק פוליטי, מנצל לרעה את כוחו, מאיים על פקידות, חוסם מינויים וממציא משפט חוקתי ללא בסיס. המצב הנוכחי מתואר כ'עידן הפוסט-משפט' שבו המשפט הוא מה שהיועצת המשפטית לממשלה חושבת, כפי שצוטטה חברת הכנסת אפרת רייטן.
המאמר משווה את המצב לקריסת אימפריות המתוארת בספרו של יהונתן אדירי, וטוען כי ברק שינה את הפרדיגמה השלטונית בישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה חוקתית, ולאחר מכן חיות ועמית הפכו אותה ל'יוריסטוקרטיה עריצה'. מצב זה אינו יציב ואינו יכול להחזיק לאורך זמן, שכן העם לא יקבל דיכוי זה. המחבר קורא למנהיג הנבחר לאחר הבחירות להסדיר את המצב באמצעות חוק יסוד: החקיקה, שישריין את חוקי היסוד, ולהקים בית משפט חוקתי ששופטיו ייבחרו על ידי נציגי העם בכנסת, בדומה למדינות דמוקרטיות מערביות אחרות.
