על עומק הנזק האגבי
הסרט התיעודי "נז"א", שהוצג בפסטיבל הסרטים של ונציה, עורר תגובות נזעמות בישראל בשל עיסוקו בהרג הפלסטינים בעזה ובאחריותה של החברה הישראלית למצב ברצועה. הסרט, המציג עדויות של חיילים ישראלים על חוויותיהם, נתפס על ידי רבים כביקורת חריפה על צה"ל והמדיניות הישראלית.
התגובות לסרט נעו מדרישות לשלילת אזרחותם של היוצרים, יובל אברהם ורחל שור, ועד לדיון מיוחד שכינס הרמטכ"ל. גם גורמים פוליטיים, כולל מועמדים לראשות הממשלה, גינו את הסרט, לעיתים עוד לפני שצפו בו. רק מעטים יצאו להגנת היוצרים, בטענה שיש להם זכות להביע דעה.
הביקורת על הסרט התמקדה במתודולוגיה שלו, בעמדות היוצרים, באנונימיות של המרואיינים, בהיעדר התייחסות לאירועי ה-7 באוקטובר ובעיתוי הפצתו. עם זאת, הכותב טוען שהביקורות הללו מחמיצות את העיקר: התוכן הקשה לעיכול של הסרט, המציג את התוצאה המצטברת של פעילות צה"ל בעזה, הכוללת עשרות אלפי הרוגים פלסטינים.
הסרט מושווה ל"שיח לוחמים" שיצא לאחר מלחמת ששת הימים, אך בניגוד אליו, נטען כי החברה הישראלית כיום מתקשה מאוד לערוך ביקורת עצמית נוקבת. הכותב מצביע על "חמישים גוונים של הכחשה" בחברה הישראלית, שהעמיקה לאחר ה-7 באוקטובר, ועל התשובה שהציעה הממשלה בדמות מלחמה מתמשכת.
הכותב מדגיש כי השאלות הנוגעות להריגה מכוונת או "נזק אגבי", ליחס בין חשיבות המטרה למספר הנפגעים, הן חשובות אך אינן מחליפות את ההתבוננות בתוצאה המצטברת. הוא קורא לחברה הישראלית להתמודד עם מה שנעשה בשמה, וטוען כי האחריות היא משותפת, גם אם במינונים שונים, לכלל האזרחים, למנהיגים, למפקדים ולחיילים.
הסרט נתפס כמראה המשקפת את ה"רצחנות" שהתפתחה בחברה הישראלית, המתבטאת באמירות כמו "אין חפים מפשע בעזה" ובאדישות למספרי ההרוגים. התגובה לסרט, כולל הדרישה לזהות את המרואיינים האנונימיים, מוכיחה את הקושי של החברה הישראלית בהתבוננות עצמית ואת הצורך בהגנה על מי שמעז לדבר. הטיעון שהמערכות הישראליות לא צפו בסרט נתפס כהודאה בכך שהממסד פעל ללא היכרות עם התוכן, ובחירה בהכחשה.
The same event, reported separately by each outlet. Open a few to compare what different newsrooms emphasize — and what they leave out.
Not the same event — other stories that share this one’s people, places, or theme: background, reactions, and follow-ups.
