מחסור עולמי ברופאים: ישראל בולטת בתלותה במומחים זרים

ארגון הבריאות העולמי (WHO) מזהיר כי עד שנת 2030 צפוי מחסור עולמי של 11.1 מיליון עובדי בריאות. הבעיה נובעת לא רק מעוני במדינות מסוימות, אלא גם מהזדקנות כוח האדם הרפואי, עלייה בתוחלת החיים וגידול בביקוש לשירותי בריאות. למרות גידול של 52% בצפיפות אנשי הרפואה בעשור האחרון, הפערים בין מדינות גדולים, במיוחד בין מדינות עשירות לעניות. באפריקה, למשל, צפיפות הרופאים נמוכה פי 13 מזו שבאירופה.

הגורם המרכזי למחסור הוא קצב הגידול המהיר של הביקוש לשירותי בריאות, העולה על יכולתן של מדינות רבות להכשיר ולהעסיק אנשי מקצוע. בנוסף, כרבע מהרופאים בעולם מעל גיל 55, מה שמעיד על גל פרישות צפוי בשנים הקרובות. ארגון הבריאות העולמי צופה כי 67 מדינות יתמודדו עם מחסור חמור עד 2030, כאשר הבעיה אינה רק בכמות, אלא גם בזמינות, בפיזור גיאוגרפי ובשימור כוח אדם.

מדינות מפותחות, כגון אלו החברות בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), מתמודדות גם הן עם מחסור, המושפע מהזדקנות האוכלוסייה ועלייה בביקוש. מדינות אלו מגייסות באופן פעיל מומחים ממדינות אחרות, מה שיוצר "שרשרת עולמית" ומחליש את מערכות הבריאות במדינות המוצא.

ישראל, למרות שאינה נכללת ברשימת 55 המדינות הפגיעות ביותר של ארגון הבריאות העולמי, מתמודדת עם מחסור ניכר באחיות, רופאים במקצועות מסוימים ובפריפריה. צפיפות הרופאים בישראל (3.5 לאלף) נמוכה מהממוצע ב-OECD (3.9 לאלף), ובאחיות הפער גדול אף יותר (5.6 לאלף לעומת 9.2). בעיה נוספת היא פיזור לא אחיד של אנשי הרפואה בין אזורים שונים במדינה.

בישראל קיים פרדוקס נוסף: מחסור בכוח אדם קיים לצד מספר גדול של רופאים שטרם שולבו במערכת, וכן תלות גבוהה ברופאים שהוכשרו בחו"ל (58.5% מהרופאים הפעילים). המחסור באחיות בולט במיוחד, והיחס בין אחיות לרופאים נמוך מהממוצע ב-OECD. ארגון הבריאות העולמי מדגיש את הצורך בתכנון ארוך טווח, השקעה בחינוך, יצירת מקומות עבודה ושימור עובדים במערכת הבריאות, כחלק מהתמודדות עם אתגר גלובלי זה.