בית כנסת מרחף בשמי וונציה
במסגרת הביאנלה ה-61 בוונציה מוצג מיצב אמנות יוצא דופן: בית כנסת קטן בסגנון מזרח אירופי, העשוי מעץ ומרחף בשמי העיר. המבנה, המזכיר ציור של מארק שאגאל, אינו תוצר של עיבוד דיגיטלי אלא בלון הליום עצום ממדים, שנועד להמחיש את רוח הקיום היהודי בתפוצות, שייכות שאינה תלויה בקרקע, מקלט נייד וזהות מתמשכת בתנועה ואי ודאות.
המיצב, שנקרא "נאבאט'לה" (Nabatele), נוצר על ידי האמנית הרב-תחומית היהודייה-אוקראינית אנה קמישאן (34), המתגוררת בלונדון. השם הוא הלחם של המונח הרוסי-אוקראיני "Nabat" (אזעקה, קריאה לסכנה) והסיומת היידית "ele" (המקטינה ומרככת). קמישאן, ילידת לבוב, מתארת את המיצב כביטוי למסע חייה וזהותה המורכבת, ורואה בו ייצוג לאנשים רבים שאינם מרגישים שייכים למקום אחד. "אני בית הכנסת המעופף הזה", אמרה בראיון, "אני לא נטועה במקום".
ה"נאבאט'לה" הוא פרויקט עצמאי של הביתן "יידישלנד", המציג בוונציה עבודות אמנות העוסקות בתרבות היידיש, הגירה וגלות. הרעיון המקורי של קמישאן היה צנוע יותר, אך לאחר הצטרפות המוזיאון היהודי במונטריאול, הפרויקט התפתח למבנה מתנפח באורך 12 מטרים, הדורש הנדסה מורכבת להחזקתו באוויר. תהליך הפיתוח והייצור היה רצוף קשיים, כולל כשלים עם חברות הנדסה, עלויות גבוהות במיוחד, התמודדות עם רשויות מקומיות ותיקונים של הרגע האחרון.
קמישאן, המגדירה עצמה כיהודייה דתייה, רואה ביהדות תשובה לבעיותיה, ומתייחסת למסע חיפושיה הרוחני, שכלל מגורים בישראל. היא טוענת שהקשר עם אלוהים חשוב יותר מהקשר לאדמה, ומציינת כי לעיתים היא מרגישה יהודייה יותר מחוץ לישראל. המיצב כולל סלע עם שורשים בחלקו התחתון, המסמל את השאלה האם היהדות הייתה פעם נטועה באדמה. "הטלת הספק במי שאנחנו ובתפיסות שלנו היא דבר מאוד יהודי בעיניי", אמרה.
המיצב, המואר בלילה באור המדמה נרות, נועד להעניק אור ותקווה בזמנים קשים. קמישאן מספרת על תגובות מרגשות מצד יהודים ולא-יהודים כאחד, שרואים בפרויקט מסר של תקווה וגאווה. עם זאת, היא חוותה גם ביקורת, כמו זו של אוצרת שטענה כי המיצב מניף "דגל עליונות". לאחר הביאנלה, ישנם גורמים המעוניינים להציג את "נאבאט'לה" בארצות הברית, אירופה וקנדה, וקמישאן מקווה שיום אחד יוכל להגיע גם לישראל.
