פרשת האזינו: מה למעלה? מה למטה?
פרשת האזינו, הפרשה הלפני-אחרונה בתורה, מאופיינת בשפה דרמטית ומורכבת, השונה מנאומיו הקודמים של משה. מטרתה החינוכית היא להדגיש את חשיבות הציוויים ואת ההשלכות של אי-קיום הברית. השירה המופיעה בפרשה, המהללת את ה' ומוכיחה את עם ישראל על חטאיו, נחשבת בעיני קהילות מסוימות כהתייחסות לתורה כולה, ובאחרות כהתייחסות לדברי משה השיריים.
פתיחת הפרשה, "האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי", מפורשת על ידי פרשנים כהתייחסות לבריאת העולם. רש"י מסביר כי משה מעיד את השמיים והארץ, שהם קיימים לנצח, כעדים לברית בין ישראל לאל, שכן הוא עצמו עומד למות. הרב דב יוסף הלוי סולובייצ'יק מוסיף כי השמיים והארץ פועלים לפי חוקים קבועים, בניגוד לחוק האנושי שבו ריבונות האל אינה מקובלת אוניברסלית.
הפרשה, הנקראת סמוך ליום הכיפורים, מהדהדת את נושא חשבון הנפש. תיאור האל כשופט צדק, "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא", מחזק תפיסה זו. הפרשה מעלה את המתח בין המצוות והערכים המוסריים לבין המציאות הארצית, כאשר "הארץ" יכולה להתפרש כמקום להגשמת הערכים או כפער בין האידיאל למציאות.
המשורר חיים נחמן ביאליק, בשיר "נד נד", מתייחס לשאלה "מה למעלה? מה למטה?" מתוך משנה במסכת חגיגה. פרשנים רואים בתשובתו, "רק אני, אני ואתה", התנגדות לעולם הדתי או הדגשה של אחריות האדם ליצור דין ומוסר. השיר מדגיש את האדם העומד על כפות המאזניים, בין ערכים נשגבים למציאות יומיומית, ונדרש להציב את עצמו ואת חבריו על כפות מאזני הצדק.
