בדיקת דקסה הפכה ללהיט - אבל מי באמת צריך אותה? מדריך

בעוד שהמשקל על המשקל כבר אינו מספיק לרבים, עולה הדרישה להבין את הרכב הגוף, אחוזי שומן, מסת גוף רזה ומינרל העצם. בדיקת DXA, המוכרת בעיקר לאבחון אוסטאופורוזיס, ובדיקת BIA, הזמינה במכוני כושר, מציעות תמונה מפורטת יותר. עם זאת, חשוב להבין את מגבלותיהן: אף אחת מהן אינה מודדת מסת שריר באופן ישיר, והתוצאות מושפעות מגורמים כמו מצב הנוזלים בגוף.

ד"ר עידית דותן, מומחית לרפואה פנימית, מסבירה כי בעוד שהעניין בהרכב הגוף לגיטימי, יש לשאול מה נעשה עם המידע. לדבריה, עבור אדם בריא, חשוב יותר להתמקד בכושר גופני, כוח, תפקוד, תזונה, שינה ובריאות מטבולית מאשר במספרים המתקבלים מבדיקה בודדת.

בדיקת DXA מחלקת את הגוף למסת שומן, מסת גוף רזה ומינרל העצם, ומספקת מידע על פיזורם באזורים שונים. מסת הגוף הרזה כוללת שרירים, אך גם מים ורקמות אחרות, ולכן ירידה בה אינה בהכרח אובדן שריר. למרות זאת, מסת גוף רזה בגפיים עשויה לסייע בהערכת סרקופניה (דלדול שרירים), אך אינה מלמדת על איכות השריר או תפקודו. יתרונה של DXA על פני BMI הוא ביכולתה להבחין בין שומן לשריר, אך מדדים פשוטים כמו היקף מותניים עדיין רלוונטיים.

בדיקת BIA, המבוססת על זרם חשמלי, פחות מדויקת מ-DXA אך זמינה ומהירה יותר. היא רגישה מאוד למצב הנוזלים בגוף, ולכן יש לבצע אותה בתנאים דומים לצורך מעקב. למרות מגבלותיה, BIA יכולה להיות כלי למעקב אחר מגמה, אך יש להיזהר מפרשנות יתר.

הערך הרפואי של בדיקות הרכב הגוף בא לידי ביטוי כאשר יש שאלה קלינית שהן יכולות לסייע לענות עליה, למשל אצל אנשים עם השמנת יתר בתהליך ירידה במשקל, או בחשד לסרקופניה. עבור רוב הצעירים הבריאים, אין צורך בבדיקה שגרתית. השימוש המרכזי והמבוסס של DXA נותר מדידת צפיפות העצם לאבחון אוסטאופורוזיס, בדיקה הכוללת בסל הבריאות בישראל מגיל 60.