תקרת הריבית בחוק מעל 18%, הממוצע 9.3%: שלושת סעיפי הסכם ההלוואה שעולים יותר מהריבית

קיים פער משמעותי בין תקרת הריבית המותרת בחוק אשראי הוגן (מעל 18%) לבין הריבית הממוצעת על הלוואות צרכניות (9.3%), כאשר בכרטיסי אשראי הריבית הממוצעת מגיעה ל-15.6%. בנוסף לריבית הנקובה, שלושה סעיפים נוספים בהסכמי הלוואה עלולים לייקר משמעותית את העלות הכוללת ללווה: עמלות הנגבות מהקרן, עמלות פירעון מוקדם וריבית פיגורים.

חוק אשראי הוגן, המחייב גילוי של 12 פריטים בהסכם ההלוואה, נועד להגן על הלווים. אחד הסעיפים המרכזיים שמעלים את עלות ההלוואה הוא עמלת פתיחת תיק, הנעה בין 1% ל-3% מהקרן, ונגבית מהסכום המועבר ללווה. לדוגמה, בהלוואה של 50 אלף שקל עם עמלה של 2%, הלווה מקבל בפועל 49 אלף שקל, אך הריבית מחושבת על מלוא הסכום. סעיף זה, יחד עם סעיף הסכום המתקבל בפועל, אמורים לשקף את העלות האמיתית של האשראי, הנמדדת ב'שיעור העלות הממשי'. עמלה זו ניתנת לביטול במשא ומתן, במיוחד עבור לווים בעלי דירוג אשראי טוב.

סעיף נוסף שעלול לייקר את ההלוואה הוא פירעון מוקדם. בנקים גובים עמלות תפעוליות, אי-הודעה מוקדמת, ובהלוואות בריבית קבועה גם עמלת היוון, המפצה את הבנק על ירידת ריבית בשוק. לווים המתכננים פירעון מוקדם צריכים לשקול הלוואה על בסיס ריבית משתנה (כמו פריים), שבה רכיב ההיוון אינו קיים.

ריבית הפיגורים היא הסעיף השלישי שעלול להכביד על הלווה. החוק קובע תקרה של עד פי 1.2 מהעלות המרבית של האשראי, כלומר כ-22% בשנה. בנוסף, חשוב לשים לב לבסיס הריבית המשתנה. הסכם המאפשר למלווה לשנות את הריבית לפי החלטתו, ללא בסיס נקוב כמו פריים או ריבית בנק ישראל, משאיר את הלווה חשוף לעליית מחירים בלתי צפויה. מסגרת מתגלגלת בכרטיסי אשראי, למרות שהיא מוגדרת כהסכם הלוואה, מאפשרת ללווה לקבוע את התשלום החודשי בעצמו, מה שמוביל לכך שיותר מ-80% מהמשתמשים בה משאירים את התשלום הקבוע, ומגלגלים את היתרה בריבית ממוצעת גבוהה של 15.6%.

החוק מחייב גילוי של 12 פריטים בהסכם ההלוואה, ביניהם שמות הצדדים, סכום ההלוואה, שיעור הריבית, ההצמדה, כל העמלות, שיעור העלות הממשי של האשראי, שיעור הריבית המרבי המותר בחוק, תקרת ריבית הפיגורים, לוח הסילוקין, תנאי הפירעון המוקדם והרשות המפקחת. כל חוסר באחד מהפריטים הללו מעלה שאלות לגבי תקינות ההסכם.