טוב שנז"א יעזור לישראלים להביט בעצמם. הבעיה שאני המראָה
הכותבת, איית אבו שמיס, משוררת ובלוגרית יפואית, מביעה את עמדתה לגבי הסרט הדוקומנטרי "נז"א", המתמקד בעדויות של חיילים ישראלים על פעולותיהם בעזה. אבו שמיס מסבירה כי למרות שאינה מתכוונת לצפות בסרט בשל הקושי האישי הכרוך בכך, עקב אובדן בני משפחתה בהפצצה בעזה, היא רואה בו יצירה חשובה ואמיצה.
היא מדגישה כי הסרט אינו מיועד לפלסטינים, אלא לחברה הישראלית, ונועד לאפשר לה להביט במראה ולבחון את מעשיה. לטענתה, הסרט חושף היבטים של תהליך קבלת ההחלטות של החיילים, מידע שאליו פלסטינים או עיתונאים אחרים עשויים שלא להגיע.
עם זאת, עיקר ביקורתה של אבו שמיס אינו על הסרט עצמו או על יוצריו, אלא על התפקיד שהיא חוששת שהפלסטינים, ובפרט עזה, ממלאים בו. היא חוששת שהסבל הפלסטיני הופך ל"חומר גלם" עבור הישראלים להתבוננות עצמית ותיקון מוסרי, מבלי שהדבר יוביל בהכרח למחויבות אמיתית לתיקון העוול. היא משווה זאת לדיון על סבלם של עבדים שחורים, ושואלת האם כאב האחר משמש רק כהזדמנות להתבוננות עצמית.
אבו שמיס קוראת להבחין בין התבוננות עצמית לבין תיקון אמיתי. לטענתה, תיקון אמיתי מחייב את החברה הישראלית לקבל אחריות, לפעול לשינוי, למנוע אלימות ולהגביל כוח, ולא להסתפק בהבנה של מה שנעשה. היא מציינת את דבריו של ליאור שליין על נער המביע רצון לרצוח ערבים, ומדגישה את הצורך לפעול באופן מיידי למניעת תופעות כאלה, ולא רק להתבונן בהן בדיעבד.
לסיכום, אבו שמיס רואה בסרט כלי חשוב להצבת המראה בפני החברה הישראלית, אך מדגישה שהמראה אינה התיקון עצמו. היא מקווה שהסרט יעודד אנשים נוספים להבין, להתנגד ולדרוש אחריות, אך חוששת שאם ההתבוננות תסתיים בכך שהישראלי יביט במראה ויזדעזע, הפלסטיני יישאר רק "חומר גלם" בסיפור שמרכזו ישראלי.
