נזק ישיר וממש ממש לא אגבי
הסרט התיעודי "נז"א" (NAZA) מעורר דיון ציבורי בישראל ומחוצה לה, המתמקד בשאלה כיצד ניתן להילחם בארגוני טרור המסתתרים בתוך אוכלוסייה אזרחית, תוך שמירה על חובות משפטיות ומוסריות. המאמר טוען כי יש להשיב לטענות הסרט באמצעות עובדות וניתוח מקצועי, ולא באמצעות התקפות אישיות או קריאות להרס מוחלט של עזה, שכן אמירות כאלה פוגעות בישראל ומשמשות את מבקריה.
יוצרי הסרט, יובל אברהם ורחל שור, טוענים כי ההרג הנרחב של אזרחים פלסטינים אינו תוצאה של טעויות, אלא מדיניות מערכתית מכוונת, העשויה לעלות כדי רצח עם. לטענתם, הסרט מתאר מערכת תקיפה המבוססת על מעקב דיגיטלי ובינה מלאכותית, עם בקרה אנושית לא מספקת, ותקיפות שגרמו לפגיעה באזרחים ובני משפחותיהם. הם מייחסים אחריות לדרג הצבאי, המדיני, לחברה ולתקשורת בישראל.
המאמר מציג נתונים המפריכים לכאורה את טענות הסרט, וטוען כי יחס ההרוגים בין לוחמים לאזרחים (1:2, לפי הערכות מסוימות) טוב יותר מאשר במערכות צבאיות מערביות אחרות. כמו כן, מודגשת האסטרטגיה של חמאס, המשתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי ובמרחב האזרחי כמבצר צבאי, כגורם מרכזי בתוצאות הלחימה. המאמר דוחה את הרעיון של מלחמה "כירורגית" בשטח בנוי, ומסביר כי הפעלת כוח אש כבד, כולל מהאוויר, לעיתים הכרחית להגנה על חיילים ולהשלמת משימות.
עקרון המידתיות במשפט הבינלאומי נבחן, ומוסבר כי הוא אינו משווה מספר הרוגים, אלא בוחן האם הנזק האגבי היה מופרז ביחס ליתרון הצבאי. השימוש בבינה מלאכותית מוסבר ככלי עזר בלבד, כאשר האחריות הסופית מוטלת על קצין אנושי. כמו כן, מוצג המאמץ ההומניטרי יוצא הדופן של צה"ל, כולל התרעות לאוכלוסייה והקמת מסדרון הומניטרי, והיקפי הסיוע שהוכנסו לרצועה. המאמר מציין כי טענות נגד ישראל נשענות לעיתים על דיווחים שקריים של חמאס, מוסר כפול ואנטישמיות.
לבסוף, המאמר מדגיש את האתגר הייחודי של הלחימה במנהרות "המטרו של עזה", את ההשלכות של מלכוד מבנים אזרחיים, ואת העובדה שהמלחמה התנהלה מול איום ישיר על אזרחי ישראל לאחר טבח ה-7 באוקטובר. נטען כי שיטות הלחימה של צה"ל היו מוצדקות מבחינה מקצועית וערכית, וכי יש לבחון כל טענה אמינה לחריגה מהדין באופן רציני, כחלק מחוסנה של דמוקרטיה.
