אמריקה, ישראל, וה-D9 שהורס את הדין הבינלאומי
המאמר טוען כי ישראל וארצות הברית מפרות את עקרונות המשפט הבינלאומי, בכך שהן מתנגדות לאכיפתו כאשר הוא פועל נגדן או נגד בעלות בריתן, תוך שהן מנסות להעניש את המוסדות המנסים לאכוף אותו. נקודת המוצא היא אמירה של חבר הכנסת מוטי יוגב משנת 2015, שהציע להשתמש בדחפור D9 כדי "לעלות על בג"ץ" בעקבות החלטות על הריסת בתים פלסטיניים. אינסטינקט זה, לטענת הכותב, חצה גבולות וכיום מופנה כלפי המשפט הבינלאומי.
הזירה המרכזית לעימות היא בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), שהוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט. בתגובה, ארצות הברית, שאינה חתומה על אמנת רומא אך טוענת לסמכות שיפוט טריטוריאלית על שטחי הרשות הפלסטינית, יצאה במתקפה גלויה נגד בית הדין, כולל הטלת סנקציות כלכליות על בכירים בו. זאת, בניגוד לעמדתה בעבר שחששה מחקירת חיילים ומנהיגים אמריקאים.
הכותב מצביע על אירוניה היסטורית: ארצות הברית הייתה מהמעצבות הראשיות של הסדר המשפטי הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה, כולל משפטי נירנברג, שקבעו אחריות אישית לפשעי מלחמה. כיום, אותה ארצות הברית פועלת לפרק ולהעניש מוסדות משפטיים המבוססים על עקרונות אלו, כאשר הם פועלים נגד בעלות בריתה. ישראל, שקיומה קשור לזיכרון השואה, מוצאת את עצמה מותקפת הן בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) והן ב-ICC.
המאמר חושף כי גם המוסד הישראלי ניהל מסע חשאי במשך כעשור נגד בית הדין הפלילי הבינלאומי, במטרה לסכל חקירות בחשד לפשעי מלחמה. ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, הפעיל לחץ אישי על התובעת הראשית לשעבר, פאטו בנסודה, ואף איים עליה. בנוסף, נטען כי ישראל חוסמת כניסת תקשורת בינלאומית לעזה, ובכך מקשה על איסוף ראיות ופוגעת ביכולתם של בתי הדין הבינלאומיים לפעול.
הכותב מסכם כי עולם שבו החזק יכול לבחור מתי לציית למשפט הבינלאומי ומתי להתעלם ממנו, מעניק לישראל יתרון טקטי קצר טווח אך מסכן אותה אסטרטגית בטווח הארוך. הוא מדגיש כי ישראל, שהוקמה על בסיס הסדר בינלאומי, מסייעת כעת לפרק את המערכת המשפטית הבינלאומית, מה שעלול להפוך את המשפט הבינלאומי ל"דיו דהוי על הנייר".
