כשהטבע שרף, האדם למד ליצור: הסוד הקדום מאחורי המצאת החרס
מחקר חדש של פרופ' עמוס פרומקין מהאוניברסיטה העברית, שפורסם בכתב העת Geomorphology, מציע כי המצאת כלי החרס, אחד החידושים הטכנולוגיים המשמעותיים בהיסטוריה האנושית, נבעה מתקופות של שינויים סביבתיים דרמטיים בדרום הלבנט. בתקופות אלו, שריפות ענק במדרונות ההרים גרמו להיעלמות הצמחייה, לסחיפת קרקעות עשירות בחרסית אל העמקים, וליצירת תנאים חדשים.
המחקר משלב ממצאים ממשקעים קדומים, מערות ואתרים ארכאולוגיים כדי לשחזר את התהליכים שהתרחשו בשתי תקופות עיקריות: התקופה הבין-קרחונית האחרונה (לפני כ-129-116 אלף שנים) ותחילת ההולוקן (לפני כ-11-7 אלף שנים). בתקופת ההולוקן, שיא השריפות והסחיפה, שהתרחש לפני כ-8,200-9,500 שנים, חפף את התבססותן של קהילות חקלאיות באזור. פרופ' פרומקין מעריך כי הקהילות הנאוליתיות שחיו בעמקים, כמו עמק הירדן ובקעת ים המלח, נחשפו לחרסית שנשרפה באופן טבעי, הבחינו כי החום הפך אותה לחומר קשה ועמיד, וקיבלו השראה לשחזר את התהליך באופן יזום ומבוקר.
השערה זו נתמכת בממצאים פטרוגרפיים המראים כי כלי החרס הירמוכיים, הקדומים ביותר בארץ, יוצרו מאותה חרסית טרה-רוסה סחופה שנמצאה בסביבת היישובים. פרופ' פרומקין מסביר כי אירועים סביבתיים הרסניים יכולים לחשוף את האדם לחומרים חדשים ולאפשרויות שלא הכיר, ובמקרה זה, הטבע סיפק את ההשראה לטכנולוגיה מהפכנית שאפשרה בישול, אגירה, התססה ותמיכה ביישובים גדולים יותר.
המחקר השווה את תקופת ההולוקן לתקופה הבין-קרחונית הקדומה יותר, בה התרחשו תהליכים סביבתיים דומים אך קדרות לא הומצאה. פרופ' פרומקין מציג זאת כ'ניסוי ביקורת טבעי', המצביע על כך שלצד התנאים הסביבתיים, נדרשו גם היכולות הקוגניטיביות, המבנה החברתי החקלאי והידע הטכנולוגי של הקהילות הנאוליתיות המאוחרות יותר כדי לזהות ולנצל את ההזדמנות. בכך, קטסטרופה סביבתית שימשה כמאיץ לחדשנות אנושית.
