מי שלא מתיישר - משלם: אמני הימין חושפים את האמת על בצלאל

אמנים, מרצים ובוגרים המזוהים עם הימין טוענים כי במשך שנים נאלצו להצניע את עמדותיהם הפוליטיות במוסדות אמנות מובילים בישראל, כמו בצלאל ושנקר, ולשלם מחיר מקצועי. לטענתם, קיים במקומות אלו מרחב פוליטי המעודד עמדות שמאל ופרוגרסיביות, בעוד יצירה המזוהה עם יהדות, ציונות או ימין נתקלת בחשדנות ואף בהדרה. הם מבקשים כעת להחזיר למרחב האקדמי יצירה יהודית, ציונית ושמרנית.

הטענות עולות על רקע האקטיביזם הפוליטי שהפך לחלק בלתי נפרד ממוסדות האמנות. בוגרים ומרצים מספרים על לחץ להתיישר עם השיח המקובל, על התנכרות ליהדות ועל קשיים בקבלה למוסדות אלו אם אינם תואמים את הקו הפוליטי. מוזכרות דוגמאות כמו עבודה על יונתן פולארד שלא התקבלה, ותחושה של אובדן בקרב סטודנטים המביעים רעיונות הנחשבים בעיניהם לקיצוניים.

המאמר סוקר את ההיסטוריה של בצלאל, שנוסד מתוך חזון של שילוב אמנות, מלאכה ומסורת יהודית, ומציין כיצד לאורך השנים התפתח המוסד וקיבל מקום מרכזי לביקורת על הציונות ולעיסוק בסכסוך הישראלי-פלשתיני. מבקרי המוסד טוענים כי הוא עבר ממוסד שנולד כחלק מהתחייה הלאומית למרחב המעניק לגיטימציה לתפיסות פוסט-ציוניות. מוזכרות סערות ציבוריות בעבר, כמו תערוכה של כרזה עם דמותו של בנימין נתניהו לצד חבל תלייה בשנת 2016.

המחאה נגד הרפורמה המשפטית בשנת 2023 מתוארת כשלב נוסף בפוליטיזציה של הקמפוס, כאשר מוסדות אקדמיים הפכו לשחקנים בזירה הציבורית. מוזכר גם מקרה של מרצה ששלח מכתב תמיכה ברפורמה המשפטית והצהיר על תמיכתו, וטען כי שילם על כך מחיר מקצועי.

לבסוף, הקבוצה הגדלה של אמנים ומרצים מהימין מבקשת לייצר מרחב אמנותי אלטרנטיבי, שבו יצירה יהודית, ציונית ולאומית אינה צריכה להתנצל. הם קוראים לציבור לגייס משאבים כדי לתמוך בעולם תרבות שאיבד כיוון, ומעלים את השאלה מדוע קשה לאמנים מהימין להעריך יצירה של אמנים מהשמאל, בעוד הדרך ההפוכה נטענת כמורכבת. המאבק על דמותו של עולם האמנות הישראלי, לטענתם, רק מתחיל.