מבט פלסטיני: הסכם אוסלו לא הוביל למדינה, אלא לשימור המצב הקיים
האנליסט הפוליטי הפלסטיני עאדל שדיד טוען כי הסכם אוסלו, שנחתם בשנת 1993, לא היווה את תחילת הדרך להקמת מדינה פלסטינית, אלא דווקא נשא בחובו את זרעי כישלונו והוביל למסלול של הידרדרות. לדבריו, התקוות הגדולות שליוו את ההסכם התפוגגו והמציאות הפוליטית והשטחית הפכה מורכבת יותר.
שדיד השווה את המצב הפלסטיני כיום לזה שלפני 33 שנים, ומצא פער עצום. הוא הסביר כי הפופולריות של ההסכם נבעה במידה רבה מהאמון שנתן בו יאסר ערפאת, ומהאמונה כי כל הסכם שיאשר יהיה לטובת העם הפלסטיני. למרות התמיכה הבינלאומית והאזורית הרחבה שזכה ההסכם, כולל מצד ממשלת רבין וארצות הברית, שדיד סבור כי 33 השנים שחלפו הוכיחו כי מדובר היה בנקודת ציון במסלול ירידה, המתבטא בהמשך ההתפשטות ההתנחלותית ו"התגוללות הישראלית".
לטענת שדיד, חלק מהפלסטינים והערבים הבינו כבר אז שישראל לא חתמה על ההסכם מתוך הכרה בזכויות הפלסטינים, אלא מסיבות כלכליות, ביטחוניות ואזוריות. הוא הדגיש כי הארגון שחרר התחייבויות משמעותיות, כולל הכרה בישראל, בעוד שההכרה הישראלית בארגון כמייצג הפלסטינים הייתה מוגבלת, ללא הכרה מפורשת בזכויות הפוליטיות של העם הפלסטיני. הוא הצביע על הגידול הדרמטי במספר המתנחלים בגדה המערבית ובירושלים, מ-109 אלף ב-1993 לכ-800 אלף כיום, כהוכחה להיעדר מחויבות ישראלית לעצור את ההתפשטות.
שדיד מתח ביקורת גם על התפקוד הפלסטיני מאז חתימת ההסכם, וטען כי הרשות הפלסטינית לא הצליחה לנהל את היחסים עם ישראל וארה"ב כראוי, מה שהותיר אותה תלויה בהחלטותיהן. הוא דחה את הטענה שישראל לבדה אשמה בכישלון ההסכם, והדגיש כי ההסכם עצמו נשא בחובו את זרעי הכישלון. לדבריו, בתוך הרשות נוצרו קבוצות אינטרס הקשורות לתקשורת, כספים, ביטחון ותפקידים, אשר העדיפו את האינטרסים האישיים שלהן על פני האינטרסים הלאומיים.
לסיכום, שדיד קורא לבניית תוכנית התמודדות מאורגנת שתשלב מסלול מאבק ומסלול מדיני, במקום להסתפק באיומים על ביטול ההסכם. הוא ציין כי מעמדה של הסוגיה הפלסטינית ירד גם בזירה האזורית והבינלאומית, ומספר המדינות המקיימות יחסים עם ישראל גדל משמעותית. לטענתו, הפלסטינים, במודע או שלא במודע, חיזקו את הפרויקט הציוני באמצעות מסלול אוסלו, וכי 33 השנים האחרונות מחייבות בחינה מחודשת של המצב והיערכות לשלב הבא.
