מדוע גנרלים נכשלים בפוליטיקה הישראלית?
המאמר דן בכשלונותיהם החוזרים ונשנים של גנרלים ישראלים בכירים בכניסתם לפוליטיקה, תוך התמקדות בכך שרובם, למרות הצלחתם הצבאית, מתקשים להתמודד עם המורכבות הפוליטית והניהולית. הכותבת מציינת כי רק שני גנרלים, יצחק רבין ואהוד ברק, הגיעו לתפקיד ראש הממשלה, ושניהם נכשלו בתפקידם. אריאל שרון מוזכר כאדם שהיה כבר פוליטיקאי מנוסה לפני שהגיע לראשות הממשלה.
רבין, שהיה ראש הממשלה הצעיר ביותר, נכשל בניהול משבר ממשלתי ב-1976, וסיים את כהונתו הראשונה בכישלון. ברק, לעומתו, כיהן פחות משנתיים, והחלטתו על יציאה חד-צדדית מלבנון הובילה למלחמת לבנון השנייה ולתחושת נטישה של חיילי צד"ל.
גנרלים נוספים כמו רפאל איתן, אמנון ליפקין-שחק ויצחק מרדכי נכשלו גם הם. איתן, למרות הצלחה ראשונית עם מפלגתו, נכשל בשל חוסר ניסיון פוליטי ובשל צירוף אנשים לא מתאימים לרשימתו, מה שהוביל לפיצול ולתמיכה בהסכמי אוסלו. ליפקין-שחק ומרדכי, שהקימו את "מפלגת המרכז", זכו להצלחה מוגבלת ודמויותיהם נעלמו מהפוליטיקה.
בני גנץ מוצג כדוגמה נוספת לכישלון, למרות הצלחתו הראשונית בבחירות. חוסר ניסונו הפוליטי הוביל אותו לתפקידים משניים ול"הצלת" כוחות פוליטיים שלא תאמו את עקרונותיו. כניסתו לממשלה לאחר אסון ה-7 באוקטובר נחשבת ל"התאבדות פוליטית" שעלולה להוביל לאי-מעבר של אחוז החסימה.
הכותבת מסכמת כי הבעיה נעוצה בחוסר הניסיון הפוליטי והניהולי של הגנרלים, שמיד לאחר שחרורם מהצבא, וללא תקופת "צינון" מספקת, מכוונים ישירות לתפקידי ראש ממשלה, במקום ללמוד את "מדע ואמנות" הפוליטיקה הישראלית. היא משתמשת באמרה של סובורוב: "חלק היה על הנייר, אך שכחו על הבקעות, ובהן ללכת".
