ציר הרשע מתפורר? הברית הים-תיכונית שמעצבת מחדש את האזור
בזמן שהמיקוד האסטרטגי נתון לאיומים ממזרח, מתפתחת במערב הים התיכון ארכיטקטורה ביטחונית וכלכלית חדשה, המציבה את ישראל, יוון, קפריסין ומצרים במרכז. חזון זה רואה במזרח הים התיכון, ובישראל בפרט, אגף מערבי, לוגיסטי ואנרגטי של מסדרון הסחר IMEC, ושער יציאה מרכזי לסחורות ואנרגיה לאירופה.
מצרים מובילה מהלך רב-ממדי: היא אישרה שיתוף פעולה תעשייתי-ביטחוני עם טורקיה, כולל ייצור משותף של כטב"מים ומערכות ימיות, אך במקביל חיזקה את קשריה עם יוון וקפריסין. פסגה משולשת באל-עלמיין והשתתפות צבאית במצעד יום העצמאות של קפריסין מסמלות את גבולות הגזרה המצריים: שיתוף פעולה תעשייתי עם טורקיה, אך שמירה על בריתות אנרגיה וגבולות ימיים עם הגוש היווני-קפריסאי.
ישראל מחזקת את מעמדה באמצעות ביקור נשיא הרצוג בניקוסיה, במטרה להפיג חששות קפריסאיים מפני מהלכים טורקיים. בנוסף, חברות ביטחוניות ישראליות בוחנות הקמת שלוחות ייצור בקפריסין, מה שיעניק לתעשייה הישראלית דריסת רגל באיחוד האירופי ועומק אסטרטגי.
בניגוד ל"ברית מכה" בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן, שאינה מספקת מענה אפקטיבי לאיומי איראן, הגוש הישראלי-הלני-מצרי מציג מודל של ברית צבאית, אנרגטית ותעשייתית פרקטית, הנתמכת על ידי ארה"ב. פעילות דיפלומטית, ביטחונית ותעשייתית זו במרחב הימי מעצבת מחדש את הסדר האזורי ליום שאחרי הלחימה.
