השנה בה בית המשפט עיגן רשמית את המשטר בישראל כמשטר יוריסטוקרטי
שנת תשפ"ו תוגדר כשנה שבה המשפט החוקתי בישראל עיגן רשמית את המשטר כ"יוריסטוקרטי", כלומר, משטר שבו השופט הוא הריבון בעל המילה האחרונה. נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, תרגם את התפיסה הזו לסדרה של כללים משפטיים שמעקרים את הדמוקרטיה הישראלית, באופן חסר תקדים בעולם.
המאמר טוען כי תפיסת ה"חוק" בישראל השתנתה, וכעת היא נשענת על אנשים ולא על חקיקה של הכנסת. הדבר בא לידי ביטוי באמירות כמו "היועמ"שית היא החוק", המדגישות את הפיכת השופט והיועצת המשפטית ל"חוק" עצמו, בניגוד לתפיסה המסורתית שבה הם "פה החוק".
עמית מואשם ביישום תפיסה "שמיטיאנית" של המצב החריג, שבו אין חוק אלא מאבק כוחות. הדבר בא לידי ביטוי, לטענת המאמר, בהחלטותיו בנוגע למינוי נציב שירות המדינה, שם הפך הלכה קיימת על פיה. בנוסף, נטען כי עמית מנסה להנדס הרכבי שופטים כדי לקדם את עמדותיו, תוך עימות עם שופטים אחרים.
המאמר מצביע על מגמה של הרחבת סמכויות הפקידים על חשבון נבחרי הציבור, מגמה המזוהה עם עמית. הדבר בא לידי ביטוי בחסימת מינויים של הממשלה ובקביעת פסקי דין המעצימים את כוחם של פקידים ומשפטנים.
לבסוף, נטען כי משבר האמון בעליון הגיע לשיאו תחת הנהגתו של עמית, עם "קבורת" פרשות ציבוריות חשובות ופגיעה באמון הציבור בבית המשפט. עמית מתואר כנשיא המושחת ביותר בתולדות בית המשפט העליון, שיותיר אחריו מוסד שאיבד את אמונו.
