מאושוויץ ועד ירושלים: השופר והשרשרת היהודית שלא נקרעה
מאמר זה מתעמק במשמעות העמוקה של תקיעת השופר בראש השנה, כסמל למסורת יהודית בת אלפי שנים המקשרת בין דורות. הכותב מדגיש כיצד קול השופר, המורכב מקרן איל ונשימת אדם, נשמע באופן דומה לאורך ההיסטוריה, בגלות ובירושלים, ומצביע על כך כעל אחד ה"פלאים" של הקיום היהודי. ראש השנה מתואר כיום של רעד ודין, אך גם של שמחה ותקווה, כפי שמשתקף במנהגים כמו טבילת תפוח בדבש.
המאמר מתייחס גם לאובדן אישי ולזיכרון, ומסביר כיצד ראש השנה מעורר תחושת געגוע לאלו שכבר אינם, ומדגיש את חשיבות העברת המסורת מדור לדור. היהדות מוגדרת כ"מסירה", כאשר כל דור מעביר הלאה לא רק מצוות או מנהגים, אלא גם את עצם הזהות היהודית.
במיוחד, המאמר מספר את סיפורו של נפתלי שטרן, חזן מסאטמר ששרד את אושוויץ, אשר כתב מזיכרונו את תפילות ראש השנה על קרעי שקי מלט. סיפור זה, לצד תקיעת שופר שנשמעה באושוויץ עצמה, ממחיש את כוחה של המסורת היהודית לשרוד גם בתנאים הקשים ביותר, ומדגיש כי כל עוד יהודי מבקש לשמוע את קול אבותיו, השרשרת היהודית אינה נקרעת.
הכותב קורא להתבוננות על מה אנו מוסרים לדור הבא, במיוחד במדינת ישראל. הוא שואל האם נצליח להעביר את המדינה חזקה יותר, האם נדע להתווכח אך להישאר משפחה, והאם נזכור את שורשינו. המאמר מסתיים בתקווה כי גם בעתיד, קול השופר יזכיר ליהודים את שייכותם לשרשרת ארוכה ועתיקה, ויחזק את הבחירה בחיים ובמסירת המורשת.
