משל הילד הסורר ומשפחת האומנה: מדוע חשבון הנפש הלאומי דורש משילות ולא התקרבנות | ג'וש ארונסון
בפתח השנה החדשה, קורא ג'וש ארונסון לחשבון נפש לאומי בישראל, תוך הדגשת הצורך הדחוף בבלימת אלימות קיצונית ואכיפת החוק. ארונסון, המשרת ככתב קהילות יהודיות בעולם, מציין כי גלי אלימות בשטחים והסנקציות הבינלאומיות הנלוות אליהן, בפרט מצד בריטניה, פוגעים קשות ביהדות התפוצות ומעמידים אותה במצוקה מול עוינות ולחצים מוסריים.
לטענתו, התגובה הישראלית האוטומטית של התגוננות והאשמת הסנקציות באנטישמיות צבועה, מהווה מנגנון פסיכולוגי של השלכה והתקרבנות, המטשטש אחריות עצמית. הוא משתמש במשל משפחת האומנה כדי להמחיש את המצב: ממשלת ישראל היא האב המסרב לנהוג כהורה ריבון ואחראי, הגורמים האלימים הם הילד הסורר, והסנקציות הבינלאומיות הן משפחת האומנה הנכנסת לבית ומערערת את הסדר.
ארונסון מסביר כי הסנקציות אינן גזירת גורל, אלא תוצאה ישירה של ואקום שלטוני. כאשר מדינה ריבונית אינה אוכפת את החוק ואינה מטפלת בשוליה האלימים, הקהילה הבינלאומית מתערבת. התערבות זו פוגעת ברוב האזרחים שומרי החוק, במילואימניקים ובאנשי עמל, וגורמת להם לשאת באשמה קולקטיבית ובמחיר כלכלי ומדיני, בעוד יהדות התפוצות משלמת את המחיר התדמיתי והביטחוני ברחבי העולם.
מבחינה פילוסופית, ארונסון מתייחס לקריסת הריבונות של הובס, לפיה מדינה שאינה שומרת על מונופול הכוח שלה ומאפשרת לאזרחים פרטיים להפעיל אלימות שרירותית, מוותרת למעשה על ריבונותה. הוא מסיים בקריאה לשנה של התפכחות, שבה ישראל תנקה את הרע מקרבה מתוך רצון להיות ראויה למורשת בוני האומה, ולא מתוך פחד מעונש חיצוני.
