הקרב על 2030: אירופה מתעוררת - אבל האם זה מאוחר מדי? | מיוחד לסופ"ש
האיחוד האירופי מקדם תוכנית התחמשות חסרת תקדים בהיקפה, שמטרתה לגייס כ-800 מיליארד אירו עד סוף העשור הנוכחי. התוכנית שואפת לחזק את הביטחון האירופי ולהפוך את הכוח הצבאי המשולב של היבשת למתוקצב והחזק ביותר בעולם המערבי. הדחף לשינוי נובע משני גורמים עיקריים: האיום הרוסי הישיר, כפי שהודגם במלחמה באוקראינה, והשינוי במדיניות ארצות הברית, המפנה את עיקר תשומת ליבה לאזור האינדו-פסיפיק ומצפה מאירופה לשאת בנטל הביטחוני שלה.
היעדים הצבאיים עד 2030 שאפתניים וכוללים הגדלה משמעותית של כוחות היבשה, רכש מסיבי של טנקים, נגמשים ומערכות ארטילריה, וכן הצטיידות במטוסי קרב מתקדמים, מערכות הגנה אווירית, צוללות וכלי טיס בלתי מאוישים. פולין וגרמניה מובילות את המהלך, כאשר פולין מגדילה את צבאה ומעמדה כמעצמה צבאית יבשתית, וגרמניה מקצה קרנות מיוחדות לחימוש מחדש.
ההתחמשות האירופית מלווה במנוע כלכלי משמעותי, הכולל בנייה מחדש של עורף תעשייתי עצמאי, ייצור מקומי של מערכות נשק, ופיתוח טכנולוגיות מתקדמות. מהלך זה צפוי לייצר מקומות עבודה ולהשקיע במחקר ופיתוח, אך הוא גם מחייב העדפת תעשיות ביטחוניות על פני סקטורים אזרחיים, מה שמציב את המנהיגים האירופיים בפני דילמה כלכלית בין השקעות בביטחון לבין שירותי רווחה, בריאות וחינוך.
ההשלכות של ההתחמשות האירופית נבחנות בזירה הבינלאומית. ארצות הברית מברכת על הגדלת תקציבי הביטחון של חברות נאט"ו, אך חוששת מתחרות לתעשיות הנשק שלה. רוסיה רואה בתהליך סיכון וממשיכה לנסות לפלג את אירופה. סין, לעומת זאת, מעדיפה אירופה חלשה צבאית, שכן אירופה עצמאית ובעלת יכולות ביטחוניות מקשה על תמרוניה מול ארצות הברית.
עבור ישראל, ההתחמשות האירופית מציבה הזדמנות כלכלית ותעשייתית משמעותית, בעיקר בתחומי הטכנולוגיה, ההגנה האווירית והמודיעין, כפי שבא לידי ביטוי בעסקת מכירת מערכת חץ 3 לגרמניה. עם זאת, קיים גם סיכון מדיני אסטרטגי: ככל שאירופה תהפוך עצמאית יותר, היא עשויה לנקוט קו מדיני עצמאי במזרח התיכון, שלא תמיד יהיה בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל, במיוחד בנושא הפלסטיני והיחסים מול איראן. התפתחות זו צפויה לשנות את מאזן הכוחות העולמי ולהעלות שאלות לגבי שיתוף פעולה בין מדינות אירופה והיציבות העתידית של המערב.
