הסודות של בנות ה-100: "לא עושה שום ספורט ואוכלת רק מה שאני אוהבת"

שלוש נשים ישראליות, בנות 103 ו־104, שכל אחת מהן נושאת סיפור חיים יוצא דופן, חולקות את תובנותיהן לגבי מה שבאמת חשוב בחיים. מרים אורן, בת 104 מרמת גן, עבדה כחשבת שכר במשך 40 שנה במפעל 'עלית' ולאחר מכן הייתה בעלת פרפומריה עד גיל 84, אז החלה ללמוד חקר המוח בבר־אילן. היא אלמנה, אם לבן, סבתא לשניים וסבתא־רבתא לשניים, ומתגוררת בדיור מוגן. אורן, שנולדה בפולין בשם מאשה שיין ועלתה ארצה ב־1925, זוכרת את יפו של פעם, את ביאליק ודיזנגוף, ואת התקפות ערבים על ביתה בשכונת שינקין בתל אביב. היא מספרת על זוגיות עם אליהו, נציג הבונדס, ועל תרומה משמעותית שתרמה לקק"ל כילדה. אורן מדגישה את חשיבות האהבה, אך גם מביעה פליאה על אורך החיים המודרני, ואף מדברת עם מלאך המוות. היא אינה מתעמלת, אוכלת מה שבא לה, כולל שוקולד וגלידה, ומייחסת את אריכות ימיה לגנטיקה טובה ולאופטימיות זהירה.

אסתר פיינר, בת 103 מתל אביב, היא אגרונומית לשעבר ובעלת משתלה ברמת גן. היא עלתה מגרמניה ב־1936 עם משפחתה, לאחר שחוותה אנטישמיות. פיינר למדה בבית ספר חקלאי בנהלל, שם הייתה חברה של חנה סנש, ועבדה בחקלאות בגליל. היא הייתה נשואה ליעקב, חקלאי, ולהם שני ילדים, ארבעה נכדים ועשרה נינים. פיינר מתגוררת בדיור מוגן בצפון תל אביב, ומאמינה שזו הייתה החלטה מצוינת. היא מתאמנת מדי יום, הולכת חצי שעה בעזרת הליכון, ומאמינה שהגנטיקה הטובה והבריאות המנטלית תרמו לאריכות ימיה, למרות שעברה סרטן המעי הגס בגיל 83. היא רואה ב'גיל הזהב' ביטוי אידיוטי ומרגישה שזה נגד הטבע לחיות כל כך הרבה שנים, ומביעה תסכול מהמצב הנוכחי.

שפרה בר־און, בת 103 ממושב היוגב, היא אחות לשעבר ומנהלת מרפאה. היא נולדה בווינה, עלתה ארצה ב־1939 במסגרת עליית הנוער, לאחר שחוותה את ליל הבדולח. הוריה ואחותה נספו בשואה. היא הקימה את היישוב בית אשל ואת מושב היוגב. בר־און, אלמנה, אם לשלושה, סבתא לעשרה וסבתא־רבתא ל־18, מתגוררת במושב היוגב. היא מתאמנת פעמיים בשבוע במועדון ופעם בבית, מאזינה למוזיקה לפני השינה, שומרת על אופטימיות, סקרנות ופעילות חברתית. היא אוכלת מה שהיא אוהבת, במיוחד מתוקים, ומייחסת את חייה הטובים לילדים, לנכדים, לחברות במושב ולפעילות חברתית. נכדתה מעלה סרטונים שלה לאינסטגרם, להם צפיות רבות.