האור בקצה המנהרה
המאמר מתייחס לספרו החדש של עומר שם טוב, "מפגש עם עצמי בגיהנום", וקושר את סיפורו האישי, שעבר בשבי במנהרות עזה, למשמעות של ראש השנה וליציאה מעבדות לחירות. הכותב משתמש בחוויותיו האישיות של מעבר משירות מילואים לחיי אזרחות כמשל לקושי ולהסתגלות הנדרשים במעברים.
שם טוב מתאר את חוויית השבי בחושך מוחלט, את אובדן תחושת הזמן והמרחב, ואת תחושת הפחד וההתמודדות עם המוות. הוא משווה את תקופת השבי שלו לריטריט חושך של נזירים טיבטיים, אך מדגיש את ההבדל המהותי: בעוד הנזירים מבקשים לברוח מהעולם, המסע היהודי הוא אל החיים בתוכו.
המאמר מקשר את סיפורו של שם טוב למדרש חז"ל על יציאתו של יוסף מבית האסורים בראש השנה, כפי שמופיע בתהילים. כמו כן, נבחנת משמעות תקיעת השופר בראש השנה, המקבילה ליובל, כסמל ליציאה לחירות ושיבה אל העצמי המקורי דרך התשובה.
הכותב מצטט את שם טוב, שתיאר כיצד ברגע של השלמה עם גורלו, חש "חום, אור בתוך החושך", תחושה שהוא מנסה לשמר. המאמר מסתיים במסר של תקווה, המודגש על ידי שם טוב, כי גם מתוך החושך העמוק ביותר, ניתן למצוא אור, כפי שבא לידי ביטוי ביציאתו מהמנהרות.
