הסיפורים שסופרו כדי לדכא את השאפתנות שלנו
המאמר משתמש במיתוס היווני על דדלוס ואיקרוס, ובסיפור מגדל בבל מהתנ"ך, כדי לבחון את הנטייה האנושית לשמרנות ולדיכוי שאיפות. הכותבת, רוחמה וייס, מתארת את שהותה באי היווני איקריה, שם היא נתקלת בשלטים המציינים את דדלוס ואיקרוס. היא מספרת את סיפורם: דדלוס, ממציא גאון, נכלא עם בנו איקרוס על ידי מלך כרתים. כדי להימלט, בנה דדלוס כנפיים מאבק ונוצות. הוא הזהיר את איקרוס לא לעוף גבוה מדי, מחשש שהשמש תמיס את הדונג, ולא נמוך מדי, מחשש שהים ירטיב את הנוצות. איקרוס, ביהירותו, התעלם מאזהרת אביו, עף גבוה מדי, הכנפיים התפרקו והוא נפל אל מותו. המיתוס, לפי וייס, נועד ללמד צניעות ולרסן שאיפות, בעיקר של צעירים, ומיטיב עם הממסד שמעוניין בשמרנות.
במקביל, וייס משווה את הסיפור למיתוס מגדל בבל, בו בני האדם ניסו לבנות מגדל שיגיע השמימה, אך אלוהים בלבל את שפתם והפיץ אותם. גם כאן, המסורת מלמדת על עונש על יומרה ואיום על הסדר האלוהי. הקריאה הביקורתית, לעומת זאת, שואלת מי מרוויח מדיכוי שאיפות אלו. הכותבת טוענת שבשני המקרים, הפחד הוא מאובדן שליטה, והעונש הוא מימוש הפחד הזה.
בהקשר הישראלי, וייס מיישמת את הניתוח על המצב הפוליטי, ומשבחת את מנסור עבאס ויואב סגלוביץ על "המעשה הפשוט והלא-ייאמן" של שיתוף הפעולה ביניהם, שלטענתה מרים את החברה הישראלית לגובה מוסרי ראוי. היא מבקרת את המפלגות המרכזיות ואת נתניהו על כך שהם מגדירים את המפלגות הערביות כאיום, ובכך מונעים התקדמות חברתית ומוסרית. וייס רואה במעשה של עבאס וסגלוביץ ניסיון להצמיח כנפיים לחברה הישראלית, ומכריזה כי בבחירות הקרובות תצביע לרע"מ, כבחירה בצד שמתגמל פתרונות אמיצים ויצירתיים.
