בתורה אין חג בשם "ראש השנה" - אז מאיפה הוא הגיע?

יום א' בתשרי, המוכר כיום ראש השנה, אינו מוזכר כך בתורה. על פי המקרא, חודש ניסן הוא החודש הראשון בשנה, והיום הראשון של החודש השביעי, תשרי, נקרא "שבתון זכרון תרועה" או "יום תרועה", ללא ציון שהוא תחילת השנה.

הבנת ראש השנה כפי שאנו מכירים אותו דורשת התייחסות למסורות מאוחרות יותר. המשנה מפרטת "ארבעה ראשי שנים", כאשר א' בניסן נותר ראש השנה למלכים ולרגלים, וא' בתשרי קיבל תפקיד של ראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות. שמות החודשים, כמו תשרי, נכנסו לשימוש בעקבות המגע עם בבל, כאשר "תשרי" כנראה מגיע מהמילה האכדית "תשריתו" שמשמעותה "התחלה".

התפתחות מעמדו של א' בתשרי כראש השנה התרחשה בהדרגה. במקרא המאוחר, כמו בספר נחמיה, ניתן לראות את היום מקבל משקל מיוחד, אך המשמעות המוכרת לנו התגבשה בספרות חז"ל, שם הוא הפך ליום דין, יום בריאת האדם והמלכת האל.

מאחורי השינוי עמד מאבק על קביעת לוח השנה. בעבר התקיימו גישות שונות, כולל לוח שמשי בן 364 ימים, לעומת הלוח הירחי המזוהה עם חז"ל. קביעת החודש על ידי עדים בבית הדין הייתה שאלה של סמכות, האם הזמן נקבע מראש או נקבע על ידי בני אדם.

לאחר חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה, חכמי המשנה עיצבו יהדות ללא מקדש, ויבנה הפכה למרכז רוחני. עד לעריכת המשנה, סביב שנת 200 לספירה, א' בתשרי כבר הוגדר רשמית כ"ראש השנה לשנים".

מנהגי החג התפתחו גם הם לאורך זמן. השופר הוא המרכיב הקדום ביותר. מנהג ה"סימנים", כמו אכילת קרא, רוביא, כרתי, סלק ותמר, מוזכר כבר בתלמוד. תפוח בדבש הוא מנהג מאוחר יותר, בעיקר בקהילות אשכנז, והתשליך הוא מנהג שפותח מאות שנים לאחר תקופת חז"ל.

ראש השנה המוכר לנו הוא פסיפס של מסורות שונות: התורה נתנה את "יום התרועה", חז"ל העניקו לא' בתשרי את מעמדו כראש השנה לשנים ויום הדין, ומנהגים מאוחרים יותר הוסיפו את הסימנים והמאכלים המוכרים.