לא מספיק לטפל במילואימניק. צריך לטפל גם בבית

לאחר כמעט שלוש שנים של מלחמה, עולה צורך דחוף להרחיב את הטיפול הנפשי הניתן לאנשי מילואים, כך שיכלול גם את בני משפחותיהם. בשנים האחרונות נרשמה עלייה במקרי התאבדות של אנשי מילואים, ומשפחות רבות מתמודדות עם השלכות נפשיות קשות של השירות הממושך.

המאמר מדגיש כי בעוד שהשיח הציבורי מתמקד בצדק בבריאות הנפש של אנשי המילואים עצמם, הכולל טראומה, שחיקה וקשיי חזרה לשגרה, ישנו פן נוסף שמוזנח, הבית. הסדקים הנפשיים אצל אנשי המילואים מתחילים לעיתים קרובות עוד לפני האסון, כאשר בני הזוג והילדים מבחינים בשינויים התנהגותיים, קשיי שינה, עצבנות, ריחוק או סגירות.

המשפחות חיות במחזוריות של צווי מילואים, היעדרויות תכופות, והתמודדות עם חזרתו של איש המילואים, שלעיתים קרובות חוזר שונה מהאדם שיצא לדרך. המעבר מהחזית הביתה מורכב, ודורש לא רק קליטה מחדש אלא התמודדות עם חרדות, עצבנות וקשיי תפקוד. המערכת הנוכחית נוטה לחכות שהאדם יבקש עזרה, אך לעיתים קרובות הוא האחרון לעשות זאת, בעוד המשפחה חיה בתוך המצוקה.

לפיכך, מוצע להקים מרכזי חוסן ייעודיים ונגישים למשפחות אנשי המילואים. מרכזים אלו יספקו מענה לבני זוג שחשים שינוי בבית, טיפול לילדים המתקשים, ועזרה לזוגות המתמודדים עם שחיקה. האחריות לזיהוי מצוקה, הצעת עזרה והנגשת טיפול צריכה לעבור מהמשפחה אל המערכת.

הכותבת, רותם שמלה, ראש תחום רגשי בפורום נשות המילואימניקים, מסכמת כי יש להבין את הגורמים שהובילו למצוקה, לא רק אצל הפרט אלא גם סביבתו. מניעה צריכה להתחיל הרבה לפני רגע החירום, כאשר הבית מתחיל להישחק והחזרה מהמלחמה הופכת לקשה. "אם אנחנו רוצים לשמור על המילואימניקים שלנו, אנחנו לא יכולים לטפל רק באדם שנשלח למלחמה, אנחנו חייבים לשמור גם על הבית שאליו הוא חוזר, לפני שהסדקים הופכים לשבר."