התקשורת לא מבקרת את הימין, אלא את הממשלות המכהנות
סדרת מחקרים שבדקו את הסיקור התקשורתי בישראל לאורך השנים, החל מ-1996, לא מצאו דפוס שיטתי של הטיה נגד מפלגות הימין. ממצאים אלו עומדים בסתירה לטענות חוזרות של פוליטיקאים מהימין על "עוינות תקשורתית". המחקרים מצביעים דווקא על כך שפוליטיקאים מהקואליציה המכהנת זוכים ליותר זמן שידור מאשר חברי אופוזיציה. בדיקה עדכנית של חברת המדיה "יפעת" מצאה כי 68% מהראיונות והציטוטים בתקשורת היו של פוליטיקאים מהקואליציה, על פני ערוצים מרכזיים כמו כאן 11, קשת 12, רשת 13, כאן ב' וגלי צה"ל.
ניתוחים היסטוריים של מערכות בחירות בין 1996 ל-2009, שסוכמו בספרו של גדי וולפספלד, מצאו כי הביקורת התקשורתית הופנתה בעיקר כלפי הממשלות המכהנות, וזאת בשל אחריותן למשברים או חשדות לשחיתות, ולא באופן אידאולוגי נגד צד פוליטי מסוים. לדוגמה, בבחירות 1996 ו-1999, בנימין נתניהו ספג יותר ביקורת מיריביו מהשמאל, אך ב-2001, ראש הממשלה דאז אהוד ברק ספג יותר ביקורת מאשר יריבו אריאל שרון. ב-2006, מפלגת קדימה וראש הממשלה אהוד אולמרט היוו את המוקד לביקורת, בין היתר בשל פרשות שחיתות.
בשנת 2009, שלוש המפלגות הגדולות, קדימה, הליכוד והעבודה, קיבלו כמות זהה של ביקורת מהחדשות בטלוויזיה. המחקרים מראים כי ראש ממשלה מכהן, ללא קשר לזהותו הפוליטית, נוטה לקבל יותר זמן שידור וביקורת בשל אחריותו למדיניות הממשלה וערכו החדשותי הגבוה.
בנוסף, מחקרים על תפיסות עיתונאים בישראל, שנערכו לפני כ-15 שנה, הצביעו על כך שרוב העיתונאים ראו את תפקידם העיקרי בדיווח עובדתי מדויק, ולא בקידום עמדה פוליטית. חלק מהעיתונאים אף הביעו ביקורת עצמית על כך שהתקשורת פטריוטית ומגויסת באופן הפוגע במקצועיותה, ממצא שקשה ליישב עם טענות על הטיה שיטתית.
הנתונים מצביעים על כך שהביקורת התקשורתית נובעת מהקשר ומהנסיבות של כל מערכת בחירות, ולא ממנגנון קבוע של עוינות כלפי הימין. הממצאים העדכניים אף מרמזים על העדפה מסוימת לסיקור פוליטיקאים מהקואליציה המכהנת.
