היסטוריה יהודית: בין התבוללות לגאווה לאומית
המאמר סוקר את ההיסטוריה היהודית תוך התמקדות ביחסים עם עמים אחרים ובשמירה על הזהות הייחודית. הוא מתחיל בציטוט של לב טולסטוי על משפחות מאושרות ועל כך שכל משפחה אומללה אומללה בדרכה, ומחיל עיקרון זה על עמים הנאלצים לחיות יחד. המקורות היהודיים, כפי שמצוין, קוראים להסתגרות מעמים אחרים כדי למנוע השפעות שליליות. בתקופת השופטים, היהודים נלחמו לשמירה על ארצם, אך התקופה הסתיימה באלימות פנימית קשה, שהובילה להקמת המלוכה.
בתקופת מלכי דוד ושלמה, חלה תקופה של ידידות עם הפיניקים, שסייעו בבניית ארמונו של דוד ובבית המקדש הראשון. הפיניקים, שהיו סוחרים ימיים ומתיישבים ברחבי הים התיכון, נטמעו בעמים אחרים, בניגוד ליהודים ששמרו על זהותם הדתית והלאומית. המאמר מזכיר את קרתגו הפיניקית ואת מלחמותיה עם רומא, ואת העובדה שכשרומא הרסה את קרתגו, נותרו בה יהודים. הידידות עם הפיניקים נמשכה עד כדי כך שאריסטו ראה בהם ואצל היהודים עם אחד.
המאמר ממשיך לסקירת הגלות בספרד, "תור הזהב" של יהודי ספרד, שהסתיים בגירוש בשנת 1492. הוא מציין את חשיבותה הרוחנית של ספרד ליהדות, בה נולדו הוגים ומשוררים גדולים כמו הרמב"ם, הרמב"ן, אבן עזרא, ובה נכתב ספר הזוהר. הגירוש מספרד, שחל בתשעה באב, מקביל לחורבן בתי המקדש. לאחר מכן, המאמר דן בגלות אשכנז, בגרמניה ובהולנד, ומציין את תרומתם של יהודים כמו שפינוזה, היינה ומרקס. הוא גם מתייחס להשפעת הנאו-מרקסיזם והאסכולה הפרנקפורטית על העולם המערבי.
החלק האחרון של המאמר עוסק ביהדות רוסיה, בתקופת הצארים ובתקופה הסובייטית. הוא מזכיר אמנים ויוצרים יהודים כמו לויתן ושאגאל, ואת ניסיונות הקמת רפובליקה יהודית בחצי האי קרים. המאמר מסתיים בהתייחסות למשורר אוסיפ מנדלשטם, לניסיונות העלייה לישראל, ולתחושת הגאווה והיופי של ארץ ישראל, כפי שמשתקפת בראיית הנוף שלה.
