ליהדות יש ארבעה ״ראשי שנה״ - אז למה חוגגים דווקא עכשיו?
המסורת היהודית מכירה בארבעה תאריכים שונים הנחשבים ל"ראשי שנה", כאשר כל אחד מהם נועד למטרה אחרת, החל מניהול מחזורי השנה ועד לעניינים חקלאיים. למרות זאת, א' בתשרי הפך לראש השנה המרכזי והמוכר לנו כיום, עם מנהגיו הייחודיים כמו תקיעת שופר, תפילות מיוחדות וארוחות חג.
על פי המשנה במסכת ראש השנה, ארבעת ראשי השנה הם: א' בניסן, ששימש כראש השנה למלכים ולמועדים; א' באלול, שנקבע כראש השנה למעשר בהמה; ט"ו בשבט, ששימש כראש השנה לאילנות; וא' בתשרי, שקיבל את התפקיד הרחב ביותר כראש השנה לשנים, לשמיטה, ליובל, לנטיעות ולירקות.
ההבדל המרכזי בין התאריכים הוא תפקידם השונה. בעוד שניסן היה חשוב לספירת שנות מלכים ולמחזור המועדים, וט"ו בשבט עסק במחזור החקלאי, תשרי סימן את נקודת המעבר של השנה עצמה. לכן, חגיגת ראש השנה בתשרי כיום ממשיכה מסורת עתיקה שבה תאריך זה כבר שימש כנקודת התחלה משמעותית, ועם הזמן התחברו אליו רעיונות של דין, חשבון נפש והתחלה חדשה.
הבלבול לגבי היותו של תשרי "החודש השביעי" בלוח המקראי, בעודו נחשב לראש השנה, נובע מכך שספירת החודשים מתחילה בניסן, אך ספירת השנים ומחזורי השמיטה והיובל מתחילה בתשרי. לכן, אין סתירה בין שני המושגים, וכל אחד מארבעת ראשי השנה מציין התחלה אחרת, כאשר א' בתשרי הוא זה שהפך עם השנים לראש השנה הציבורי והחגיגי.
